כתב הגנה - פוסט אורח מאת שי שני

אני שי שני נשבע בזאת שכל מה שאני כותב כעת הוא האמת, כל האמת ואך ורק האמת

So help me god!

בכדי למנוע מצב משפחתי ידוע של סיפור חצאי סיפורים, אגדות ומיתוסים רק כי הם נשמעים טוב (אני אחסוך לכולנו ולא אתחיל להביא דוגמאות...) אני מנצל את הבמה הזאת כדי לספר לחבר השופטים מה קרה או יותר נכון מה לא קרה כשהייתי בבוסטון.

הוזהרתי מראש ע"י מספר גורמים משפחתיים רמי דרג (השמות שמורים במערכת) ש" תצטרך לשמור הרבה על הקטנים שלהם, אומנם אתה אורח, אבל הם פיתחו מסורת שבה מי שבא אליהם צריך לשמור על שיר ורז, ולתת להם קצת זמן חופשי ביחד"

לא חששתי. אני בא עם וותק של שנתיים טיפול ושמירה על יעלה אז מה זה שבועיים עם תאומים שמהיום שנולדו ישנים שבע שעות רצוף מינימום כל לילה... וחוץ מזה יש לי חוב בייביסטריות ישן לאורית. 

אחרי ארבעה ימים של רביצה בבית, שכללו יומיים התרגלות לזמני ארה"ב, זיקוקים בארבעה ביולי (שעליהם נכתב בפוסט הקודם) שופינג מטורף עם הדודה, וטיול לאי המשקפת עם אבא אריאל התחלתי להרגיש שמשהו כאן לא בסדר...

רועי  טרח להזכיר לי ללא הפסקה שאני צריך לצאת מהבית ולהפסיק לרבוץ על המחשב שלהם, ולהתחיל לבקר במקומות שהוא המליץ עליהם (רואים שהוא לא חי במכינה בגודל מטר על מטר במשך עשרה חודשים עם עוד עשרים איש, ועוד קודם לכן עם משפחת שני המורחבת שכוללת את יעלה, ולכן הוא לא יודע להעריך את העוצמה והכוח שמקבלים מלשבת בשקט ולעשות [כהגדרתו] כלום...)  אבל עדין הם לא השאירו אותי לשמור על הקטנים למרות שהיה להם כמה הזדמנויות לעשות זאת, הרגעתי את עצמי שהם פשוט נחמדים ונותנים לי זמן להתרגל לקטנים, ויצאתי לסרט.

ואז זה קרה! בלי שום אזהרה מראש הם הודיעו לי (יותר נכון שאלו בנימוס...) אם אני מוכן לשמור על הקטנים (שכבר ישנו) בזמן שהם יוצאים לאכול איפשהו. כמובן שהסכמתי! בשמחה הרי כבר הכנתי את עצמי לזה! אז הם יצאו למסעדה וחזרו אחרי שעתיים.

לתומי חשבתי שהנה מעכשיו הם סוף סוף הולכים לצאת כל ערב לבלות קצת... כמה טעיתי...

אחרי יומיים התחלתי לשאול "אורית/רועי לאן אתם תרצו לצאת היום בערב?" לתומי חשבתי שאם אשאל אותם אחר הצהריים (אחרי שהקטנים כבר חזרו) הם יוכלו להחליט לאן לצאת ומתי, וקיוויתי שהקטנים הערים יעודדו אותם לצאת ולהשאיר אותם איתי..

הופתעתי לגלות ש"שש זו שעה מוקדמת בשבילנו לתכנן תכניות" (נשבע כך אורית ענתה לי)  אז ניסיתי שוב מאוחר יותר. כששאלתי אותם בעשר (אחרי שהקטנים כבר ישנו) אם הם רוצים לצאת הם ענו לי שהם עייפים מידי ואין להם כוח...

אז התייאשתי...

אני כותב את כתב ההגנה הזה חבר השופטים כי אחרי שרועי התחיל לרדת עלי שלא עזרתי להם בכלל במהלך השהות שלי אצלם ולא מילאתי את תפקידי כאורח ובלשמור על הקטנים, הבנתי שזה יהפוך להיות מאותם סיפורים משפחתיים שבהם מספרים את מה שנוח למספר לספר ואת מה שנשמע טוב ולא את האמת... הפוסט נכתב במטרה למנוע את הכפשת שמי הטוב ואת יכולותיי כבייביסיטר.

אני מנצל את הבמה בכדי לאחל לאדיבה וגדעון בהצלחה גם בטיסה וגם בשהות שלהם בבוסטון, כי כשאורית התחילה להרהר למה בעצם הם לא יצאו בזמן שהייתי אצלם, היא הגיע למסקנה שזה בגלל שאדיבה וגדעון באים מיד אחרי...

נ.ב.

כדי למנוע מצב שאנשים יחשבו שבאמת לא עשיתי כלום בבוסטון אז הנה רשימה של דברים מעניינם שגיליתי בזמן השהות שלי בבוסטון:

• כשצופים על בוסטון מלמעלה זה נראה כאילו יש יער ענק מסביבה.
• המרחק בין ברוקליין לבוסטון באופניים הוא קטן ביותר.
• מאוד נוח להסתובב באופניים בעיר.
• משום מה לזירות החלקה על הקרח יש נטייה להיות סגורות בקיץ מבלי שטורחים לעדכן זאת באתר שלהן...
• לא סתם קוראים למכונית של רועי infinity  ...
• הכבישים באמריקה שונים מהכבישים בישראל. גם אחרי שעה נסיעה בכביש הראשי אין שום סימן לצורת התיישבות של אנשים חיים...
• Six flags   זה מקום א-ד-י-ר!
• שנורווגים הם אנשים מאוד רעשניים אחרי שלוש כוסות בירה...
• אמריקאים לא יודעים להכין קינוחים כמו שצריך...

אז מה בעצם אתה עושה?

"אז מה בעצם אתה עושה?" שאל אותי חבר בפעם השנייה החודש. יש משהו בדבריו, מכיוון שאני (רועי)  לא עובד בחברה גדולה עם שלט על הדלת, אז קשה לי קצת להסביר מה בעצם אני עושה פה כל היום.

ולכן לרגל תום השנה הראשונה שלנו כאן, החלטתי לחשוף בפניכם מה קורה כשאני קם בבוקר:

אבל, אחרי שאני מסיים את המשימה הזאת יש לי עוד כמה שעות פנויות אותם אני מקדיש ליזמות בתחום האינטרנט.

את המייזם הראשון רובכם מכירים כי עוד התחלנו אותו בארץ, זו תוכנת הציור לילדים Crayens שמאפשרת לזאטוטים ממש קטנים לגשת אל המחשב ולצייר בעזרתו בלי לגרום לנזקים משמעותיים. 

http://www.crayens.com/

במהלך העבודה על קידום SEO לתוכנת הציור, נתקלתי בהזדמנות שהחלטתי לנצלה. מסתבר שיש אנשים רבים שמחפשים תוכנות אייפד לגיל הרך אבל אין אתר בנושא (מעיין "מרווח" גדול ברשת). הפוטנציאל היה ממש גבוה ולכן בעזרת הילדים מיהרנו להקים אתר סקירה לתוכנות אייפד שהצליח מאז הקמתו להתברג בארה"ב במקום השני בגוגל מתוך מיליוני תוצאות ומייצר כעשרים אלף צפיות בחודש. זה קרה יחסית מהר, מכיוון שכאמור היה חור בנושא והתחרות הישירה היתה קלה. 

http://best-toddler-apps.org/

מייזם נוסף עלה במקרה. לפני מספר חודשים ילון שלח לאורית ולי מייל על אדם בשם סבא יוחנן שמתרגם מאות סיפורים ומעלה אותם לרשת לרשות הכלל. כל כך התלהבנו מהרעיון שיצרתי קשר עם סבא יוחנן, ועכשיו אנחנו בונים אינדקס שמציג את הסיפורים ומאפשר התאמה לגילאי הקוראים. עד היום תרגם סבא יוחנן כ-2400(!!!) סיפורים לילדים, ועל כך יש להוריד בפניו את הכובע! יקח עד זמן מה עד שנצליח להכניס את כל הסיפורים, אבל האינדקס כבר שמיש וניתן לראותו כאן: http://www.malantalafim.com/

http://www.malantalafim.com

לידתו של מייזם אחר היתה מיומן שניהלנו בקובץ WORD. מרוב מקומות שיש פה לבקר, נאלצנו לעשות יומן אטרקציות מסודר. הרשימה גדלה וגדלה ובמקביל, מספר אנשים ביקשו אותה כדי לדעת איפה לבקר בבוסטון. היה זה אך טבעי שהיומן יהפך לאתר (אהבתי את רעיון היומן אז האתר גם נראה ככה). 

לשמחתי מצאתי עוד "מרווח" בין הביקוש להיצע שבעזרתו אני מקווה שיהיה אפשר לגרום לו להצלחה. ניתן לראות את האתר בפיתוח כאן: http://www.things-to-see-in-boston.com/ .

הכנסות צפויות להיות כמו באתר התוכנות לילדים, מפרסום ואפילייאציה עם ספקים בתחום.

http://www.things-to-see-in-boston.com/

המייזם הבא יהיה כנראה לומדה לסוללרי. את העיצוב אני מעוניין לעשות בעצמי ולכן התחלתי לקחת שיעורי ציור מסודרים בעזרת youtube ידידנו. אני מתקדם עם התכנון לתוכנה וגם עם הציור אבל עדיין לא מרוצה מהתוצאות. זה מה שיצא עד עכשיו -

לסיכום אני חייב לספר, שעבודה מבתי קפה היא over מוערכת. יש הרבה רעש, לא תמיד אתה רעב כדי לקנות משהו והאינטרנט זוחל לאיטו. רוב הזמן גיליתי שאני נהנה לעבוד מהבית או ממשרד שיתופי שיש לנו בבניין, שם אין קפה אבל יש קצת שקט.

ושקט זה דבר חשוב לפני שהילדים מגיעים הביתה!

דבקות במשימה

גם אצלנו, כמו בצה"ל, דבקות במשימה היא ערך עליון.
בעיקר אם מדובר במטרה נעלה כמו הזיקוקים לכבוד הארבעה ביולי.

מרגע שהכרזנו שאנחנו הולכים לראות זיקוקים בנקודה ה"קבועה" שלנו, לא הפסיקו לנסות לעצור בעדינו.

"זה מאוחר מדי לילדים" אמרו לנו כל חברינו עם הילדים.

22:30 לילדי ההי טק שלנו זה לא כזה מאוחר.

"אני לא יכול לקום" אמר שי האחיין שלנו שנרדם חצי שעה קודם. הג'ט לג בשיאו אחרי שנחת יום קודם מישראל.
"אין לך ברירה, את זה לא מפסידים"
"מתקרבת סופת ברקים" אמר לנו השכן לפני שיצאנו

לקחנו מעילי גשם ומטריה
"אני מפחד/ת, אני רוצה הביתהה" צעקו שיר ורז כל הדרך
אתם תראו, אתם אוהבים זיקוקים. אתם שכחתם.
"הארוע כנראה יבוטל בגלל מזג האויר, למרות שעוד אין הודעה רשמית בנושא" אמרו כל השוטרים שראינו לאורך הדרך.
"אנחנו ממשיכים כל עוד אין הודעה רשמית" 

הגענו לנקודה שלנו על הנהר. פרשנו שמיכה. חיכינו. הילדים היו ערים ובמצברוח טוב.
ב22:34 התחיל גשם זלעפות. ב22:35 התחילו הזיקוקים.

עמדנו שלושה מבוגרים - שניים מחזיקים ילדים מאושרים וצוהלים ואחד גבוה באמצע מחזיק מטריה מעל כולם.

היה  מ ר ה י ב.

אין לנו תמונות - איך אפשר לצלם בגשם כזה?
חוץ מזה, כבר צילמנו בפוסט של שנה שעברה....

פעילויות ספורטיביות? אנחנו?

השבוע השתתפנו בכמה פעילויות ספורטיביות אמריקאיות טיפוסיות, כלומר, לא ספורט שצריך להפעיל את הרגליים.
הכל התחיל ביום רביעי האחרון כאשר נשלח אימייל לחברה ששאל: "יש לי כרטיסים מיותרים למשחק בייסבול היום. מישהו רוצה ללכת?"
ישר לחצתי על Reply מהיר עם: "כן, כן, כן - אני!"
עוד לא קם הישראלי שיגיד לא לשני כרטיסים בחינם. אפילו אם מדובר בבייסבול.

אז ארזנו את הילדים (עד גיל שנתיים הכניסה חינם ולהפתעתנו, גיל שנתיים מוגדר פה עד יום הולדת שלוש) ונסענו ל Fenway - מגרש הבייסבול של קבוצת הבייסבול המקומית (ה-Red Sox), החוגג בדיוק 100 שנה להקמתו. לא היתה עוגה.

הכניסה לאיצטדיון, קונים את הירוק מאותו ספק הצבעים של צהל.

לא נכביד בפרטים כי אין לנו. המשחק כל כך משעמם שאין פרטים להכביד בהם. אם בכל זאת לוחצים, אז אפשר לספר שבמשחק, פעם בכמה שניות מישהו זורק כדור לעבר בחור שאמור לחבוט עם אלה. הבחור עם האלה כמובן שמפספס כי מי שמנסה לתפוס כדור קטן כזה עם מקל כזה דק הולך לפספס. זה בעצם כמו לנסות לשחק מטקות ולנסות לצלוף בכדור עם הצד של הידיות.
אחרי כמה פעמים כאלה, כנגד כל הסיכויים, מישהו מצליח לתת זאפטה בכדור שעף כמו טיל של כיפת כסף הישר לקהל או על אחד השחקנים שתופס אותו עם כפפה של תנור. ואז הקבוצות מתחלפות ביניהן ויש הפסקה. כדי לנוח מחוסר המעש בדקות האחרונות. ככה במשך חמש או שש שעות! אז עזבנו אחרי שעה (סיימנו את הפרצעל).
המצב בלוח: הסתיים סיבוב שתיים מתוך תשעה. ביי ביי.

לא שקרה משהו במשחק, רועי ביקש משירי להצביע על האיש שמוכר בוטנים

ביום שישי יצאתי ליום כיף למחלקת הפיתוח שהורכב כולו משיט בסירות מפרש תחרותיות.
היה יפה ומרגש מלבד העובדה שחזרתי שרופה (בברכיים! מי מצליח להישרף באמצע הרגליים?).

הספינה שלנו היא מודל 1958, אבל כוחה עדיין בירכתיה

עשינו מרוץ בין הסירות

שלנו כמובן ניצחה (נגעת בגשר וחזרת לפה)

וביום שבת, רועי ניצל את תלוש הגרופון שלו, ונהג בלמבורגיני שעולה פה כערך הדירה שלנו ברמה"ש, כולל החניה (לפרטים ניתן לברר במחירון של יד2). כשהוא ניסה לנהוג קצת בזהירות, המדריך צעק עליו: "יותר מהר!!!". אז הוא נהג יותר מהר. זה לפחות מה שהוא סיפר לי שהיה שם.

אה, צבע שחור מראה ליכלוך. שיעבירו סמרטוט לפחות.

יוצא לסיבוב