קיצור הפרקים הקודמים: ההורים הגיעו לביקור בבוסטון, נסענו צפונה להרים הלבנים, קר.
ובפרק הזה: היות ואנחנו במקור ממישור החוף, שלג נחשב אצלנו לאטרקציה (טעמנו צפוי להשתנות לפי מה שאומר סטיב, הוא שונא חורף) ואנחנו יוצאים לטיול בערבות הקפואות (האחורה של המלון) לא לפני שאנחנו מלבישים את הילדים בחליפות סערה מה שגורם להם להראות כמו כדורים צבעוניים ועגלגלים. איזה חמודים.
היד של שיר כל כך קטנה שאני לא מצליח בשום פנים ואופן להכניס את הבוהן שלה לתוך המקום המתאים בכפפה. יותר מאוחר אני לומד שהבוהן נמצאת ברגל והאגודל ביד. כך שלא פלא שהיתה לי שם בעיה.
"נראים כמו מתדלקים" אורית אומרת ואני מסכים
רזי גומר את השלג בחצר
אלון ושיר מקדימים את רזי ואוכלים את השלג ישר מהיצרן
מייד כשיוצאים, רזי פונה למלאכה ומתחיל לאכול את השלג (כי זה חינם) עד שאנחנו נאלצים לעצור אותו לפני שיאבד את הלשון או משהו כזה. אלון ושיר מנסים לראות אם אפשר לאכול את השלג ישר כשהוא נופל. מסתבר שזה לא בעיה. גדעון מתלהב ומצלם.
גם אורית ואדיבה מתלהבות כי הן מגלות שלטים שמראים על כך שמחר מייד בתום החג, יש מכירות חיסול, טוטאל לוס, מוכרים הסחורה בכל מחיר, סוף העולם הגיע, 75% הנחה על כל החנות כולל המדפים והפורמייקה עליה עומדת המוכרת.
והם אכן מקיימים, את החולצות שלי שעולות בדרך קבע $8 ב-Old Navy מוכרים ב-$2.14 . זה יותר זול מלכבס!!! אז אני קונה 30 ומחליף את המלתחה. אורית נפגשת עם אהבה ישנה שלה, מעיל לבן ויפה שעשה לה עיניים עוד בבוסטון. היא מייד מוסיפה אותו לקניות מהבוקר. עוד שקית ועוד שקית ועוד מעט נגמר המקום בבגאז'. אני שוקל לשלוח את רז באוטובוס הביתה. האנגלית שלו כבר ממש טובה לבן שנתיים וחצי, יסתדר. אדיבה בטח לא תסכים.
גדעון כבר מצפצף בחוץ, רוצה לנסוע לראות את הנוף, איפה סדר העדיפויות שלו למען השם? אני מנצל את ההפסקות בין הצפצופים שלו ומעביר עוד 3 סוודרים עם פסים בקופה. בשביל $5 האחד זו הפקרות להשאיר את זה בחנות ככה. השקיעה תחכה.
באמת כבר נהיה מאוחר ועוד לא ראינו את ההרים הלבנים. אז אנחנו דוחפים בזריזות את השקיות לרכבים ויוצאים לכיוון הדרך הנופית הנוסעת מערבה. מצליחים לנסוע 5 דקות ואז נזכרים שעוד לא אכלנו צהריים. לא הולך לנו. אז עצרנו בבורגר קינג שיהיה זריז. מהביקור הקודם אורית ואני זכרנו שהסניף לא רע. מסתבר שיש טעות בזכרון, והסניף הוא פשוט לא והוא גם רע. סליחה אלון, גדעון, אדיבה. לפחות ניצלנו את ההזדמנות להחליף לשירי חיתול ולהשאיר שם את חבילת ההפתעה.
אנחנו מנגבים בזריזות את הקטשופ מהילדים (הרוב על החולצה שלי אבל לא איכפת לי, יש עוד שק חולצות בבגאז') ויוצאים לדרך.
תחילתו של מעבר ההרים Kancamagus
והנה, סוף סוף אפשר לנשום, אנחנו זוכים לראות את פסגותיהם של ההרים הלבנים. הנוף מדהים, מעבר ההרים מתפתל מערבה ועולה לגובה רם כאשר מפעם לפעם עוצרים במפרצים לתצפית על הנהר המושלג שבצד הכביש ועל העמקים שנפרסים לרגלנו.
במפרצי העצירה הצטברה כמות מרשימה של שלג והרכב השכור מתקשה לפלס דרכו כי הגלגלים הקדמיים מחליקים כלוחצים על הגז, אז אני נוהג בזהירות בזמן שגדעון עושה סיבובים מסביבנו כשהוא מנצל את ה-4X4, נראה לי שהוא צוחק עלי או שמה זה אדון חרדון שמתנגן בעוצמה במערכת השמע. שירי מתקלטת.
שירי אמרה משהו על... נו הייתם צריכים להיות שם
ממעבר ההרים יורדים לכביש הראשי, קפה קטן ונוסעים הישר לבוסטון. את הימים הבאים ננצל ליציאות בערב עם אלון בזמן שההורים ישחקו בלגו להנאתם. ההורים לא נשארים חייבים ולוקחים את הילדים למוזאון לספוג קצת תרבות.
כמו כן נראה לי שאדיבה המירה לול תרנגולות לשניצלים, והחביאה את העקבות במקפיא, נגמר שם המקום. אולי אפשר פשוט להוציא את השאר למרפסת, יהיה שם קר יותר מבמקרר בחודשים הקרובים.
הילדים בפירוש מעדיפים את תקופת הרנסנס (פו הדב)
זהו זה, תם הביקור, אני מקפיץ את ההורים לנתב"ג המקומי שנקרא פה Logan ואנחנו נפרדים לא לפני שההורים מבטיחים לחזור בהזדמנות הראשונה שמשרד החינוך יאפשר. ד"ש לארבל שנשארה בארץ ותודה על דיסק ה-"דיג דיג דוג", הילדים כבר עובדים עליו במרץ.
לקראת סיום השנה, שבו אדיבה וגדעון אלינו בכוחות מתוגברים (אלון) כהפקת לקחים על הביקור הקודם בו נאלצו לעשות בייביסטרים לרוב. הילדים כמובן מאד שמחו לראות אותם, מבחינתם הם בסך הכל יצאו מהמחשב אל הסלון היות והם עושים שיחות סקייפ קבועות בחודשים האחרונים.
אלון מתרגל דודות בהצלחה
אצלנו מקריאים רק צ'כוב
ביומיים הראשונים קרעו ההורים את בוסטון אשר נראית יפה במיוחד בזמן זה של השנה היות וכולם "מתחגגים" לקראת חג החנוכה וגם קצת לכבוד Christmas. בכל ערב, (דודה שלומית שימי לב) הדלקנו נרות ושרנו בקולי קולות שירי חנוכה כך שילמדו להם גם השכנים הגויים.
אבל, זה לא עזר ללימודי היהדות של השכנים כלל. זאת מכיוון ש-א' ארבעה מתוך חמשת השכנים במסדרון גם ככה יהודים ו-ב' כולם נסעו לכבוד החג הביתה לעיר ההולדת שלהם (סטודנטים) אז אנחנו די לבד בבניין.
למען האמת אנחנו כל כך לבד בבניין שהמעלית מחכה לנו בקומה שלנו כי שם השארנו אותה בערב שלפני. במגרש החנייה נשארו 5 מכוניות מתוך כ-100. המכונית שלנו, של השומר ושל עוד כמה סטודנטים שכנראה תפסו טרמפ עם משהו בדרך הביתה. בקיצור, אפשר לשחק סטנגה במסדרונות ואף אחד לא יעיר. וזה מה שאכן אנחנו עושים בימים האחרונים.
משמאל לימין, גדעון, בניין ג'ון הנקוק הישן (עם אנטנה), בניין ג'ון הנקוק החדש ואלון
ביום השלישי עשינו הפתעה, חגגנו לאדיבה ארוחת-בוקר-יומולדת על-הא-כיפק עם מתנות, ברכות מוקלטות מראש, מצגת ופנקייקים כמובן. ארבל לא פיספסה והיתה איתנו במהלך החגיגה דרך הסקייפ. היא כמובן לא יכלה לטעום מארוחת הבוקר מאומה כי אצלה היה כבר 5 לפנות ערב וזה לא הזמן לארוחות בוקר.
הופ הופ טרללה, גדלתי בשנה
בסיום התוכנית האומנותית, החלטנו שהיות והיום ומחר ממילא Christmas והעיר סגורה היטב, מוטב יהיה אם ניסע לטיול ספונטני. תוך חצי שעה סגרנו רכב להשכרה ומלון ליומיים ב-North Conway שבהרים הלבנים, ויצאנו לדרך אחרי מנהלת קצרה (גדעון ואני נסענו לנמל התעופה להביא את הרכב ואדיבה ואורית ארזו את הילדים בסלים).
חוקי הביטוח פה אומרים שאנחנו יכולים להרשות לכל אחד בעל רשיון לנהוג ברכב שלנו אך לא ברכב של השכרה. לכן גדעון מתחלף איתי, ונוהג באוטו שלנו בעוד אנחנו, הילדים, השפן הקטן ושאר 99 השירים הראשונים עוברים אחר כבוד לרכב השכור שיקרא בפי הילדים מעכשיו הרכב השחור. מתניעים ונוסעים.
נוסעים במנהרה הארוכה המקשרת בין בוסטון לנמל התעופה
3 שעות אחרי, יצאנו מהמכוניות ונכנסנו למלון בריצה קלה היות ומד הטמפרטורה ברכב הראה על מינוס 8 מעלות מה שהסתבר כמוגזם (היה רק מינוס 7). פיקניק בהחלט ירד מהפרק למחרת. אלון רוצה לעשות סקי, אני מסכים בתנאי שיראה לי חמור לבן עם משיח או שלאדיבה יהיו גלגלים, בקיצור, קר מידי. קררר, מה לא מבין?
בלובי מחלקים סיידר תפוחים חם
מצד שני הבריכה היתה חמה. אז לזה הסכמתי. אפילו לבריכה שבחוץ שהיא האטרקציה פה. מה הסיפור? במקום לסגור אותה בסוף העונה כמו במלונות נורמאליים הם מגבירים את החימום עוד יותר. האמת זה קטע להיות בתוך בריכה שעל מעקה הברזל של המדרגות שלה יש נטיפי קרח. היינו במים כל הערב עד שכבר נהיה מאוחר.
בחוץ קר אבל בלב חם
כל הלילה של Christmas ירד שלג ובבוקר אנחנו קמים לעיר שכולה לבנה, יפה ושקטה להפליא. מסתבר שזהו חג משפחתי וכל המקומיים נמצאים בבית, פותחים מתנות שסנטה קלאוס או נציג מטעמו השאיר להם במהלך הלילה. אין איש ברחובות. נראה שסנטה עבר גם אצלנו, השאיר לנו כאב גרון (שעובר אחרי שעתיים).
בפרק הבא, אנחנו יוצאים לשלג, לא לפני שאני עושה ספורט בוקר/זובור, ללכת להביא את המעילים של כולם כי שכחתי אותם באוטו בערב שלפני...
רק חבל שהמד טמפרטורות מקלקל את הכול, מינוס 11 מעלות בחוץ. ולצערנו הגן של סטיב והעבודה של אורית ממוקמים בחוץ, כלומר לא בתוך הבית. טיפשות, למה סידרנו את זה ככה?
אח"כ למדתי שאני מרגיש את הסתימות כשאני מסתובב בחוץ. סתם מידע מיותר.
