יום חמישי, 4 באוקטובר 2012

טובים השנים מהאחד - חלק א'

אחרי ראש השנה משפחת שני עוד קצת מעבירה את הזמן סביב בוסטון (קייפ קוד, ניופורט וקניות דחופות) ומחכה לחופש שלי שיתחיל. בחמישי אחה"צ אנחנו מצפינים כולנו לכיוון מיין.
רועי מזמין לנו מקומות לערב הטיול הראשון ב-priceline למלון מרשת מיקרוטל. מייד כשאנחנו מגיעים, מובן לכל למה קוראים לו מיקרו... בכל חדר יש מקום לבן אדם וחצי, כך שאולי היו צריכים לקרוא לו ננוטל. אנחנו מתחננים על חיינו לפקידת הקבלה וזו עושה מאמץ ומגרילה למשפחת שני את החדר הכפול האחרון שנשאר. היא גם עושה עוגיות חמות במקביל. ברצינות! (לקחנו שש)

את היום למחרת אנחנו מבלים בעיירת חוף קטנה בעלת השם הקליט "אוגנקוויט". שם, עקב הרוח והקור הבלתי צפוי, הבנות חוגגות באוסף הגלריות וחנויות האומנות, במקום במסלול ההליכה המפורסם על צוקי הים.

אחה"צ אנחנו מבלים בפורטלנד. האבות לוקחים את ארבעת הקטנים למוזיאון הילדים והבנות הולכות בשקט למוזיאון אומנות הנחמד שלהם. אח"כ אני מספיקה לקנות לי תיק חדש ולשתות קפה טוב.

ברחובות פורטלנד
מה עוד אפשר לבקש? אפשר - שנ"צ.
כשאנחנו לוקחים את משפחת שני לראות את המגדלור המפורסם של פורטלנד (כבר היינו שם שנה שעברה) רז נרדם באוטו ואני "נאלצת" להישאר לשמור עליו.

נראה שעשו שם כיף בלעדיי



את הערב סיימנו בארוחת שישי ביתית במלון דירות.
באותו ערב הוכרזה תחרות בין הרכבים:  משחק לוחיות הרישוי. מי רואה לוחיות מהכי הרבה מדינות (states).
משפחת שני מובילה עלינו לאורך רוב הטיול.

ביקור במיין אינו שלם בלי ביקור במעוז הקניות: פריפורט, שם אנחנו מצטיידים בביגוד החורף לשנה הקרובה בחסות בנק אוף אמריקה שלא חוסם לנו את חשבון האשראי למרות שמגיע לנו. מגיע.


ארה"ב מפגרת אחרי ישראל בכל מה שקשור לקליטה סוללרית (איזה שהוא תירוץ לגבי שטח המדינה בלה בלה) ואכן כשאנחנו ממשיכים בנסיעה ונכנסים לעומקה של מיין, עלה בידנו לאבד את משפחת שני ללא יכולת יצירת קשר סוללרי כלשהו. מייד עשינו את מה שמקובל לעשות במקרים האלו ועצרנו בצד לאכול לובסטר רול.
יש כמה סיבות למה לא הייתי צריכה לאכול את אותו הלובסטר. אחת מהן, היא ששעה קודם לכן סיימתי לאכול ארוחת צהריים. אבל אכלתי אותו ושכולם יקפצו. זה היה מוצדק ביותר, ובכלל, איך אפשר לעבור ליד הדוכן הכי מפורסם במיין ולא להזניב איזה זנב.

בעזרת הודעות חכמות למזכירות האלקטרוניות אחד של השני אנחנו מצליחים להתאחד שוב ומוצאים מוטל מעופש לשנת לילה קלה.

למחרת, לא נרשמו אירועים מיוחדים. מה שכן, ביקרנו בגשר שעובר על נהר השקר-כלשהו ועליו בנו תצפית. כל כך הגיוני.




לאחר שיצאנו לדרך ועזבנו את איזור הגשר, נזכרנו שהשארנו בשטח את הסיר הנייד שרז השתמש כדי לעשות קקי מול הנוף. עפר חיכה לנו בזמן שאנחנו סובבנו את המכונית לאסוף את האבידה.


במגרש חניה, נגלו לנו לוחיות רישוי משלוש מדינות שלא היו לנו. מהפך!!! אנחנו מובילים במשחק!
אח"כ זה הזכיר לנו, שפעם בזכות העובדה שהמשפחה חיכתה לנו שנחליף חיתול עם קקי לרז, יצאנו לדרך בתזמון מושלם וראינו את ראש השטפון בנחל צין שזה אירוע של פעם בחיים.



בגלל בעיות הקליטה וגם בגלל שהם כמו משפחה בשבילנו, נסענו בצמידות עד לאי שעליו נמצאת שמורת אקדיה המפורסמת. את הלילות הקרובים נבלה בבית ששכרנו והוא בעצם הבית הראשון שנבנה שם ב 1834 ולמזלנו שופץ לאחרונה.

האמבטיה יפהפיה - אבל איך בדיוק נשטפים?
מכינים ארוחת ערב ביתית
בבוקר שיר ורז התעוררו ראשונים ואני יצאתי איתם החוצה לראות קצת את האזור, כדי לשמור על השקט לכל הישנים. שיר היתה על הידיים שלי, כי לא היו לה נעליים והכל היה רטוב. הלכנו לכיוון האוטו כדי לנעול לה אותן. בחוץ חיכה כלב הזאב הגדול של בעל הבית, שהוגדר בהוראות לאורחים כ "harmless". הוא כל כך התרגש לראות אותנו וקפץ עליי באינטנסיביות כדי שנשחק איתו. ניסיתי לגרש אותו בהתחלה בנימוס ואח"כ בצעקות ובתנועות גירוש עם היד הפנויה, אבל הוא לא הפסיק לקפוץ ובאיזה שלב הוא פשוט עבר לרז. הוא כמובן מיד הפיל אותו על הרצפה, נעמד מעליו והחל לתפוס לו את הרגל, כאילו היה צעצוע ולנסות למשוך אותו בכל כוחו. אני מחזיקה ביד אחת את שיר עליי שצורחת, רז על הרצפה, צורח כמובן, וביד השניה אני מנסה לתפוס את רז, להרים אותו אלי ולגרום לכלב לעזוב אותו. באיזשהו שלב, הוא הצליח להוריד לרז את הנעל מהרגל ובאותה שניה הצלחתי להרים את רז.
מכיוון שהכלב המשיך לקפוץ, שמתי אותם במקום הגבוה היחיד האפשרי: האוטו שלנו. על הגג. אז הכלב המשיך לקפוץ על האוטו כדי לנסות שוב לתפוס את רז או עם קצת מזל אולי אפילו את שיר. הילדים המשיכו לבכות.
התחלתי לצעוק לרועי, למיכל, למישהו - שיוכל לחלץ אותנו מהסיטואציה האיומה הזאת. בעלת הבית שמעה אותי, יצאה החוצה וקראה אליה את הכלב.
מיד נכנסנו לתוך הבית.
למרות שהכלב תפס את הרגל של רז בפיו, הוא לא נשך אותו. רז חטף קצת שריטות מהעובדה שנגרר על הרצפה. שיר ורז היו מפוחדים. אני הייתי ממש נסערת ופשוט רתחתי על הכלב.
אבל זה כלום לעומת הכעס של רועי עליו, כשראה את השריטות שהשאיר על האוטו מהקפיצות...
כל פעם שהתחלנו לספר לבעל הבית את הסיפור, הוא ביטל אותנו בבדיחה והתחמקות. היתכן שזה קשור לעובדה שהוא עורך דין?
עינתי משחקת עם הכלב בעוד רועי מתכנן כיצד להרעילו

יעלה ונתנאל השתתפו בתוכנית הג'וניור ריינג'ר של הפארק הלאומי אקדיה והביאו הרבה כבוד למשפחה. ניסינו לשכנע את הילדים שלנו שכדאי גם להם להשתתף: הם יקבלו סיכה ותעודה, ובמסגרת התפקיד הם ישמרו על הטבע ויעזרו לשמור על החיות. כשרז שמע שהתפקיד קשור לחיות, הוא סירב בתוקף לשתף פעולה (אחרי תקרית הכלב אין לו כבר פינה חמה לחיות שהן לא monkey).


לפנות ערב, בדרך חזרה מהפארק לכיוון הקוטג', מצאנו גן יפני יפהפה. כששיר ראתה את הגשר שעשוי מסלעים, היא מיד עזבה לי את היד וקפצה עליהם. שניה אח"כ, היא כולה בתוך המים. שלפתי אותה, הצמדתי אותה אלי כדי שלא תקפא ורצנו מהר בחזרה לאוטו. הגענו כששתינו רטובות עד העצמות.
רק שלשיר כן היו בגדים להחלפה באוטו.

ככה חוצים את הגשר ונשארים יבשים

בחלק הבא: תמונות מאקדיה, פחות סיפורים מפחידים (חוץ מהרכבות הרים) והרבה יותר שלכת!

2 תגובות:

  1. היי, אני מתה על הבלוג שלכם. אנחנו מתכננים לנסוע ביולי 2013 לאזור שלכם, פחות או יותר. אורלנדו, ניו יורק, וורמונט, ניו המפשייר ובוסטון. בערך 3 שבועות. יש לכם המלצות - מה לא כדאי לפספס ועל מה אפשר לוותר?
    מיכל

    השבמחק
    תשובות
    1. אני אשלח לך אימייל בנושא, תציקי לי אם שכחתי.

      מחק