שוטר בגן ילדים

ביום חמישי הגענו לקחת את הילדים מהגן.
ליד הגן חונה נידת משטרה. סטיב הגנן עומד לצד שני שוטרים.
הלב מחסיר פעימה לכמה שניות.

בזוית העין אנחנו רואים את ילדי הגן משחקים עם רייצ'ל (הסייעת של סטיב).
זה עדיין לא הרגיע, כי לא הצלחנו לראות מי מהילדים נמצא שם.

מיהרנו אליהם והעניין מיד התבהר.

בברוקליין כמו בברוקליין.
נושאים קיומיים מטרידים פה את התושבים

סליחה, בטעות השתרבבה לפה תמונה בנושא שלא מעניין את התושבים בברוקליין.

נידת המשטרה הוזעקה בעקבות תושב העיר שהתפרע:

הסנאי התפרע בחצר הגן (לכאורה, עד שיוכחו החשדות נגדו) ולא רק שלא ברח כשסטיב ניסה להפחידו, אלא גם רדף אחרי הילדים.
בלית ברירה, סטיב נאלץ ללכוד אותו. מכיוון שלא הצליח להשיג את אנשי ה Animal Control, התקשר ל 911 ומשם הדרך לשליחת נידת קצרה מאוד.

כשהגיעו השוטרים, הסתבר לסטיב שלכידת חיה היא עבירה על חוק פדארלי.
הם הסכימו לא לעצור אותו, ואפילו הבינו שלא הגיוני שסטיב ישחרר את הסנאי כל עוד הילדים בגן. סטיב הבטיח לשחררו מיד אחרי שההורים יאספו את כל הילדים.

השוטרים המשיכו למשימתם האמיצה הבאה.

זריחות

שלוש זריחות מהדירה שלנו בעשרים וארבע שעות וחמש עשרה דקות:

זריחת ירח 12/9/2011 בשעה 19:12

זריחת שמש 13/9/2011 בשעה 6:40

הי, לאן נעלמה השמש שהרגע היתה פה?

הופ! חזרה להציץ

אפשר ממש לראות עד כמה המסלול שלה בזוית, כשרואים את התזוזה שלה ביחס לבניין

זריחת ירח 13/9/2011 בשעה 19:27

אני אלך לישון עכשיו...

Little Star...

זה היה לי ברור שזה יקרה, פשוט לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.
רז כבר מתקן לי את האנגלית:

קופצים לחו"ל

בסופשבוע האחרון האמריקאיים חגגו את "חג העובדים/עבודה" (Labor day) . לא הבנו עד עכשיו על מה בדיוק החג ולמה האמריקאיים ולא הסינים מציינים אותו. מה שכן הבנו זה שיש סופשבוע ארוך בן 3 ימים. 

אורית הציעה יעד שאפתני: מונטריאול(!!!) עיר ואם בקוויבק שבקנדה. הצבעה קצרה וההצעה התקבלה (שיר נמנעה). ארזנו בגדים חמים והפננו את הרכב אל הצפון הקר (רק כדי לגלות מאוחר יותר שחם שם ב-3 מעלות יותר מבבוסטון). הדרך אורכת כארבע שעות בצד האמריקאי (עוברים דרך ניו-האמפשיר וורמונט) ועוד כשעתיים בצד הקנדי. קלי קלות.

אחד הדברים הראשונים אליהם שמים לב הוא שבמדינת קוויבק האנשים מדברים צרפתית. כלומר, ידענו את זה, אבל לראות אותם מקשקשים בשפה הזאת בפועל, ועוד ביבשת אמריקה(?!) בא לך לגשת ולתת להם כפה כמי שאומרים: "תתאפסו על עצמכם! תעברו לאנגלית או לכל היותר לספרדית, תודה." גם הנימוסים לצערנו צרפתיים כלומר במקום להחזיק את הדלת בכניסה למסעדה עד שתעבור, יטרקו אותה עליך כאילו היתה זו דלת הכניסה לסטקיית אסא בבילו סנטר (שיר כמעט למדה את זה על בשרה אילולא אורית זינקה והצילה אותה).

חוויה חיובית יותר היתה מהמלון אותו הצלחנו לשנורר מ-priceline להפתעתנו גם בסופשבוע עמוס זה. התקציב איפשר מלון פשפשים בקצה העיר ולהפתעתנו הגרלנו מגדל פאר באמצעה.

התאים לנו מאד מגדל, גם אם לרגע אחד נפלו פני כשראיתי את פקידת הקבלה רושמת על מפתח החדר משהו שמתחיל עם הספרה "2" כלומר קומה שנייה ("באסה, אז מה זה עוזר לי שזה מגדל?"), רק כדי לגלות שהיא רשמה "25" כלומר שיחקנו אותה, יש מעלית פנורמית, לונה-פארק חינם!

בתמונה: אני בוטח במהנדסים הקנדיים בעוד הילדים מנסים לעקור את החלון החוצה. 

לאחר שסיימנו להעריך את הנוף מהחדר, יצאנו לגלות את העיר שהתגלתה כפנינה אמיתית. פה היופי והטעם הצרפתי בהחלט היה מבורך. סגנון הבנייה נראה כאילו הוא נובע מצרפת, כאשר במרכז העיר העתיקה אפילו עומדת לה קתדרלת "נוטרדם" למי שפיספס אותה בפאריס.

המונטריאולים בהחלט הבינו מה שהם עושים כאשר מיקמו את העיר בנקודה בו היא נמצאת: מצד אחד נהר עם 3 איים בתוכו, בנייינים עתיקים ופארק מרצפים את גדותיו. מהצד השני הר שממנו ניתן להשקיף אל העיר.

הטיילת שעל הנהר

בנות שחורי היקרות, באיזה בקבוק מייפל אתן הייתם בוחרות?

בניין העירייה (מוסתר קמעה ע"י מישהי שחושבת שהשמש זורחת לה מהתחת)

Montreal Biosphere

ביום השני, שבענו מבניינים עתיקים ונסענו לראות את הכפר האולימפי שנמצא בצדה המזרחי של העיר לראות אנשים עושים ספורט. האמת היא שלא עושים שם כל כך ספורט מ-76', את האצטדיון הענק מבקרים בעיקר כדי לראות המבנה המרשים שלו, כאשר את האולם ליד הפכו לגן חיות מקורה שנקרא bio dome.

את גג האצטדיון תומך מגדל נוטה בגובה של כ-175 מ' שבאופן סטנדרטי היה צריך לפטר את הקבלן אחת שתיים אבל פה הזוית זה האטרקציה. האמת, ההישג מרשים לכל הדעות בהתחשב בגודל, דמיינו מגדל בגובה עזריאלי נוטה ותוך כדי מחזיק גג של איצטדיון.

גבוה יותר מהדירה של רונית רפאל

הילדים אצלנו במקום הראשון (ואני בשלישי כמובן, זה בגלל הגובה)

רואים אנשים עושים ספורט (מעייף)

על גג המגדל. לא היה כתוב שאסור לעבור את המעקה. לא באנגלית בכל מקרה.

לסיום נספר שתיירים מנסים מפעם לפעם לצלם את שיר ורזי. מסתבר שהם אטרקציה מי יודע מה (אם הם באמת רוצים אטרקציה, שיצלמו את הרצפה אצלנו בבית אחרי ארוחת ערב).
את שיר ניסתה לצלם הודית שרצתה להחזיק אותה יחד עם בעלה. שיר כמובן לא הסכימה (מילא היו משלמים). אבל רזי עשה פוזות בשמחה לזוג יפני שחשב שילד ישראלי ששותה מברזייה זה משהו ששווה להנציח. לך תבין.

היפנית מצלמת את הסלברטי

הסלברטי מרשה לבעל היפני ללחוץ לו על הברזייה. היפני מתרגש.

הלילה האחרון בעיר

כשכולם נרדמו, נסעתי לצלם את העיר מההר שמעל

ימי ששי - לבד עם הילדים

סטיב, הגנן של הילדים הבין כבר את העסק והחליט לא מכבר לעבוד רק 4 ימים בשבוע, כלומר הוא בחופש בששי + שבת + ראשון!
באופן כללי אני תומך בחופשות בימי ששי ושקלנו להשאיר את רז לשמור על שיר או ההפך אבל אז רז צייר עם ה-crayola על הקיר ועל שולחן האוכל ושיר הכניסה את מזלגות הצעצוע לטוחן האשפה...   להפוך סיפור ארוך לקצר, הגענו למסקנה שאי אפשר להשאיר אותם לבד, אז אני מבלה איתם (רועי) מזה מספר שבועות אחד על אחד (או אחד על שניים ליתר דיוק).

בהתחלה חשבתי שזה יאתגר (מה אם חס וחלילה מישהו מהם יעשה קקי לדוגמא) אבל אז גיליתי שהשד לא נורא כל כך, ואני אפילו נהנה (לא מהחלפת הקקי מגעילים, מהחופש!)

אפילו שמתי לב שנוצרה מעין תבנית לימי ששי שאני מחבב במיוחד:

7:00 השכמה

9:00 גם אני מתעורר

10:00 הכנות ופיקניק בפארק מתחת לבית + לקרוא סיפור על הדשא לילדים (אנחנו בפרק 3 בחטא ועונשו)

11:30 נוסעים לפארק עם אגם כדי לראות ברווזים ולנסוע על האופניים. חשוב: לא נותנים לרזי לזרוק אבנים על הברווזים, גם הם בני אדם

1:00 נוסעים לקיימברידג' לאכול צהריים עם אורית (אם הילדים מתלוננים מחליפים קקי)

2:00 טיול לאורך הנהר להוריד את האוכל

3:00 שיר ישנה, רזי ואבא נכנסים לקפה (אוכלים עוגה, רזי שותה שוקו אבל אני לא פראייר, שותה קפה)

4:00 מוצאים בריכה או מזרקה ונכנסים אליה

5:30 אורית מצטרפת. חגיגות סופשבוע מתחילות

7:00 ארוחת ששי בערב

9:00 הילדים הולכים לישון, הגב תפוס, איך נחזיק את היומיים של הסופ"ש?!

פיקניק בפארק ליד הבית

מטיילים על שפת אגם (בתמונה ג'אמייקה פונד)

אוכלים צהריים מתחת לעבודה של אורית

ואח"כ מטיילים בטיילת ליד כדי להוריד את האוכל (בתמונה, טיילת צ'יץ')

נכנסים למזרקה או בריכה אחה"צ (בתמונה, "קומון פארק" בבוסטון)

נוסעים הביתה, מבט מחלון הרכב, אני רצוץ

לסיום אספר שאני לא רק מבלה בימי ששי אלה גם לומד:

אז ככה, בששי לפני שבועיים הילדים נסעו על האופניים מסביב לאגם שנקרא ג'אמייקה פונד על שם בוב מארלי או משהו. הם נורא נהנו וגם אני. הלכתי אחריהם מצלם בוידאו כל כך מרוכז שלא שמתי לב שהם בעצם נוסעים לתוך מגה שלולית שהייתה עשויה מבוץ שייבאו במיוחד משטחי האימונים של צה"ל בגולן. שניהם שקעו מייד ונהיו תוך רגע אפרו-בוציים. אני נאלצתי לנגב אותם עם 116 מגבונים לחים ואת האפניים לשטוף באגם תחת מבטי החמלה של הורים מזדמנים.
כמובן שאת הצעד האחרון על שפת האגם עשיתי בטעות בין שני סלעים רק כדי לגלות שהמרווח בינהם גדול משחשבתי ושהנעל שלי מצליחה לספוח בקלות ליטר מים.
את שאר הנהיגה באותו יום עשיתי עם עם גרב ברגל של הגז.

אז הנה ככה, למדתי לשים לב לאיפה שאני הולך. את זה לא לומדים בהרווארד.

כשאורית מצטרפת אני כבר לא הורה אחראי (את הנעליים הורדתי לפני)