Summer Outing

כבר בשבוע הראשון שלי בחברה יש יום כיף - הולכים לשקם את הנהר!
גם עושים משהו טוב, גם מגבש ובעיקר חסכוני לחברה.

יש הרבה דאגה בחברה, כי היום שנבחר - היום הכי חם בשנה בבוסטון.

כדי להשלים את האפקט קיבלנו חולצות כהות ועבות.

מותר להביא בני משפחה לארועים האלה, אבל אף אחד לא מביא מהחשש מהחום. אני לא הבאתי כי רז היה חולה (עם חום לא מפחידים ישראלים).

כשהגעתי למקום שדורש שיקום, צחקתי. הפארק יפהפה - מה יש לשקם?

כנראה שרגילים פה לרמת גימור אחרת. כי היה המון עבודה לכולם. חלק צובעים ספסלים (נראים כאילו צבעו אותם לפני שבוע), חלק אוספים אשפה (שמתחבאת טוב טוב). אני הייתי בצוות הגינון. עיקר העבודה - גיזום עצים על מנת שלא יפריעו לרוכבי האופניים לעבור, פיזור נסורת בגינות ושתילת פרחים.

אחרי הדונאטס לארוחת בוקר (הגעתי אחרי, מזל), יוצאים לעבוד כשלוש שעות. עבדנו רוב הזמן ליד הנהר בצל וקיבלנו הספקה שוטפת של מים קרים. בכלל לא היה חם כל כך כמו שהפחידו.

אחרי העבודה - ארוחת צהרים! קיטרינג של BBQ שממנגל בעיקר חלקים שונים של חיות ורודות ונמוכות. היה טעים.
ואז, לסיכום, מגיע הגזלן. כל אחד יכול להזמין כמה גלידות שהוא רוצה על חשבון החברה. איזה תור השתרך שם...

חזרתי הביתה שבעה ומרוצה.

אז איך בעבודה?

אני כבר שבועיים עובדת וכולם שואלים אותי (ובצדק) איך הולך.
מבחינת העבודה שאני צריכה לעשות, אני ממשיכה פה את אותו התפקיד בדיוק שעשיתי בארץ.
כיביתי את הלפטופ והכנסתי אותו לתיק בסוף יום העבודה האחרון שלי בסניף התל אביבי והדלקתי אותו חודש אח"כ בסניף האמריקאי. אני ממש ממשיכה לכתוב את אותה שורת קוד שהפסקתי בת"א.

מבחינת בוסים, יש לי פה ראש צוות חדש שחדור מוטיבציה לעשות קוועץ' בננות ולכתוב מחדש כל דבר שבנינו בצוות בזיעת אפנו בשלוש שנים האחרונות. מכיוון שרוב שכבת הניהול של מחלקת הפיתוח ישבה בסניף התל אביבי שנסגר, הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. למרות שאני לא בטוחה שזה נחוץ (אחד המוצרים הטובים בחברה, עם אפס תקלות) ויש בזה גם משהו מעליב, אני דוקא מסתכלת על זה באור חיובי, כי לכתוב דברים חדשים זה תמיד כיף.

====== עכשיו שלב הקיטורים =========
סה"כ עובדים פה פחות שעות (כמו שמגדירה את זה דולי פרטון, "Working nine to five"), אבל הזמן שלוקח לי להגיע הוא ארוך. אני רגילה לרבע שעה נסיעה מרמת השרון.
הרכבת לוקחת לי בין חמישים דקות לשעה ורבע (יום עם עיכובים). אני גם עולה בבוקר בתחנה שהרכבת כבר מפוצצת. אז עומדים את רוב הזמן הזה, די בצפיפות, לא תמיד יש איפה להחזיק אפילו. אי אפשר לקרוא ספר (ניסיתי. לקרוא בעמידה עושה בחילה), אי אפשר לנצל את הזמן לשיחות טלפון. אבל בבוקר פחות אכפת לי שלוקח זמן, מקסימום אני צריכה לקום יותר מוקדם. הבעיה היא אחה"צ. זה מאוד מתסכל, כשאתה רק רוצה כבר להגיע הביתה ולהיות עם הילדים.
בעיקר כשיודעים את האלטרנטיבה. נסיעה באוטו לוקחת 12 דקות מחניה עד חניה. נסיעה באופניים לוקחת 25 דקות. וזאת הסיבה שמיהרנו לקנות לי אופניים.
====== סיום שלב הקיטורים =========

איזה כיף זה אופנים!
קודם כל, זה לא זמן מבוזבז. אני עושה כושר, זה בריא! דבר שני, 90% מהמסלול שלי הוא נסיעה על גדת הנהר, בשביל יעודי לרוכבי אופניים ורצים (יש פה הרבה כאלה). השביל משקיף על הנהר הרחב והיפה של בוסטון, ומעליו נופי הסיטי. זה מראה מרהיב, בעיקר אחה"צ כשהנהר מתמלא מפרשיות וקיאקים.

זה פשוט עושה לי מצברוח טוב! סוף סוף, כי עד שמצאנו את הפתרון הייתי נורא מבואסת.

זה כמובן פתרון זמני בגלל מזג האויר פה. אבל איך אומרת אמא שלי? נגיע לגשר נעבור אותו (אני באמת עוברת באמצעותו את הנהר מדי בוקר).

מה שכן, גיליתי בשבועיים הראשונים שלי בעבודה, שהאמריקאים כנראה אוהבים לאכול.
כמעט כל יום היה אירוע עם אוכל:

• הרצאה שבועית על טכנולוגיות חדשות (פיצות, עם תוספות צמחוניות ראויות)
• ישיבת הכרות עם הסמנכ"ל פיתוח החדש (פיצות, עם תוספות בשריות גועליות)
• ארוחת צהריים צוותית (מסתבר שיש תקציב שבועי לזה)
• בחירת עובד מצטיין (בירות)
• קורס היכרות לעובדים חדשים (ארוחת בוקר מושקעת ואח"כ גם סנדויצ'ים בטורטיה (wrap) לארוחת צהריים)
• וכמובן BBQ בסיום הSummer Outing

מזל גדול שהתחלתי לפדל.

רכב חדש סוף סוף

עד עתה התנהלנו ברכבות התחתיות וברכבים שכורים והחלטנו לשפר את איכות החיים (במיוחד אחרי שהבנו שחברת השכרת הרכב "אלאמו" משפצת את הסניף המקומי תודות לכספים שלנו)

הדרישות היו צנועות: שיהיה חסכוני בדלק, מפירמה טובה, עם גג פתוח והכי חשוב שיקל על אורית להגיע יום יום לעבודה.

אנחנו שמחים להודיע שהיום ביצענו את הרכישה, והרי תמונה טרייה מאחה"צ:

את האופניים קנינו בחנות שנמצאת ברחוב שלנו (משנת 1922 מסתבר) כמה נוח.

בזמן שהתנהלנו עם המוכר, הילדים השתוללו בחנות, רצו ביו הדגמים, פוררו את הואפלים אנרגיה במדפים, הפילו מנעולים לאופניים על הריצפה וחיזקו ברקסים ללקוח מזדמן.

נאלצנו להתנצל ולהתפלא על כך שבמולדתנו יוון, הם התהגו טוב יותר! אנחנו תמיד יוונים גאים בכל פעם שאנחנו עושים בושות בחו"ל. גם ככה אנחנו חייבים להם עוד מאנטיוכוס.

אורחים ראשונים - משפחת הורביץ

אנחנו שמחים ומתרגשים לגלות שאנשים ממש קוראים את הבלוג שלנו!

כמחווה לקוראינו הנאמנים, אנחנו נארח פה בבלוג קוראים מתמידים.

והשבוע - משפחת הורביץ!

ההורביצים הגיעו אלינו ביום שישי, יום העבודה הראשון שלי. 

לא קל ללכת לעבוד אחרי חופש גדול ומהנה כזה, כך שהייתי מאוד זקוקה לזריקת המשפחתיות והחמימות שקיבלנו מהם (כן, אמא - את צדקת...).

בעקבות טעות, שאין את מי להאשים בה (ולכן אני לא ארחיב בנושא), הם הגיעו לארה"ב וגילו שהם בלי GPS.

גם מפות לא היו להם (לא ידעו מראש שהם יהיו בלי GPS) וגם בלי סלולרי (הוא היה אצלנו, הם השאילו לנו אותו). וכך, בצורה עיוורת, הם ניסו להגיע אלינו (הם כן הספיקו להדפיס הוראות הגעה, שכמו תמיד, עבדו עד נקודה מסויימת). בשלב מסויים, אחרי שעברו את בוסטון, הם הבינו שהם נאבדו. הם עצרו בפאב מישהו וביקשו ממנו עזרה. הבנאדם שלף את הסמארטפון שלו וכיוון אותם אל היעד.

וכך, הדרך שגם ככה די ארוכה (חמש שעות) התארכה בשעה נוספת. תוסיפו לזה יום הסתובבות בניו יורק וג'ט לג שעדיין מבצבץ - ואפשר להבין באיזה מצב מהוה קיבלנו אותם ב 23:00...

אבל איזו שמחה זאת היתה! קצת סלט וקוטג' והורדנו להם את מפלס הג'אנק פוד שכבר הספיק לעלות להם מעבר למה שהם מסוגלים.

למחרת, יצאנו לטייל במרכז בוסטון. לקחנו את הT (ככה קוראים פה לרכבת התחתית). התחלנו באקווריום המפורסם (בצדק) והמשכנו בשוטטות ברחבי העיר והפארקים. אפילו הספקנו לקנות GPS ובכך לתקן את התקלה. 

בשעה 18:00 ביקשו ההורביצים לחזור כבר הביתה וקצת לנוח (הג'ט לג עדיין מבצבץ).

הלכנו לתחנת הT הקרובה, עלינו לרכבת בשמחה (לכולם היה מקום לשבת!) ותוך 20-30 דקות היינו אמורים לשבת בסלון עם קפה ו"כאלה" (רק קוראים ממשפחת שחורי הבינו אותי כרגע).

אבל.

אחרי 4 תחנות הרכבת נעצרה.

הודיעו על בעיה ברמזורים והבטיחו להשאיר אותנו מעודכנים. ובאמת במהלך החצי שעה אחרי לא הפסיקו לעדכן אותנו שהם לא יודעים כלום עדיין.
במהלך הזמן הזה, שלישיית הקטנים (נגה, שיר ורז) הפכה להיות תוכנית הבידור של הקרון שלנו. הם התגלשו על העמודים, עשו התעמלות ותופפו על כל דבר אפשרי. כולם פשוט התמוגגו מהם וצחקו בקול גדול. הם רק נהנו מהקהל והמשיכו להשתובב. זה באמת העביר את הזמן לכולם.

לבסוף הודיעו לנו שמפנים אותנו מהרכבת.
מה עושים כשמפנים אותך מרכבת שנמצאת באמצע המנהרה?
הולכים ברגל במנהרה, עד התחנה הקרובה. אחרינו חונות עוד חמש רכבות שאותן כבר פינו ולכן הולכים בטור על מדרכה צרה בין הרכבת לקיר. דנה בראש הטור, רועיקי סוחב את שיר, אני סוחבת את רז, איה סוחבת את נגה ורועי ואיתי את עגלת התאומים המקופלת (כי אחרת לא עוברים).

יצאנו בתחנה שחורים שחורים ועכשיו צריך למצוא דרך לחזור הביתה. לשירות השאטלים שהציעו כתחליף היה תור ארוך ולכן לא נותר אלא ללכת ברגל. המרחקים לא כ"כ ארוכים, זה לא כזה בעיה. רק ששיר ונגה נרדמו בעגלה ורז התנגד להיות על הידיים וגם ללכת הוא לא ממש שיתף פעולה. אז זה לקח לא מעט.

הולכים את הדרך חזרה ברגל

לקראת הסוף איתי ורועי נשברו, השאירו אותנו על הדשא והלכו להביא את האוטו. ב 20:30 הגענו הביתה. 
תכננו ללכת לאכול המבורגרים בFive Guys (פאסט פוד ברמה שאנחנו מאוד אוהבים) באותו ערב, אבל כבר היינו גמורים.

Three Guys

אז למחרת כל הלו"ז מתארגן כדי שנגיע בצהריים ל Five Guys. אנחנו מבקרים בקונסטיטיושן - ספינת קרב יפה בת 200 שנה שהאמריקאים מאוד גאים בה. היא עוגנת בבוסטון, מתוחזקת ע"י חיל הים ויוצאת ל-ס"ד (סיבוב דאווין) מדי ארבעה ביולי!

הילדים היו בהיי מהסופ"ש המשפחתי. הם כל כך שמחו לפגוש אנשים מוכרים, אחרי כל הדברים הזרים וחדשים להם.
הם שיחקו עם נגה שהתיחסה אליהם יפה יפה (שיר לא הפסיקה לחבק אותה),

העריצו את דנה (לא חשוב במה הם עסקו, כשדנה עברה לידם, הם ישר התמוגגו: "דנה...")

ונהנו מהבן דוד הגדול רועיקי - הכי גדול שהיה להם פה (שי, לתשומת לבך).

נפרדנו בדמעות מה Five Guys, אבל בעיקר ממשפחת הורביץ.

Every time we say goodbye...

מרטה'ס ויניארד וקייפ קוד?

במקור תכננו טיול גדול של חודש לפני שאורית מתחילה את עבודתה. אבל מסתבר שמי שמשפיע על גורלנו זו איקאה שיכלה להוביל אלינו את שלל הרהיטים שרכשנו בדיוק בתאריך שנפל באמצע הטיול.

בדיעבד, זו היתה החלטה מאד טובה מכיון שהיינו בבוסטון ברביעי ביולי (וגם ניקנקנו את המובילים של איקאה ואמרנו שיבוא בערב החג).

בקיצור, שמחים טובי לב ועם בית מרוהט יצאנו לכיון דרום אל מרטה'ס ויניארד (Martha's Vineyard, אי שנמצא במרחק כשעה מבוסטון).

ביום הראשון הצלחנו להפעיל סופסוף את אפליקציית priceline שמשנוררת את חדרי המלון האחרונים שלא נמכרו ומוכרת לך אותם במחירי רצפה. כך, למרות שהיה לנו תקציב לאוהל, סיימנו את הערב בבריכה של הולידיי אין בקייפ קוד.

פרזיטים בהולידיי אין

עם שחר (11AM), פנינו למעבורת שתשיט אותנו לאי. לצערנו שרר ערפל סמיך שלא איפשר לראות לאן שטים. מיהרנו ותפסנו מקומות טובים בחרטום המעבורת, מתוך הנחה שמשם הילדים יראו בכל זאת משהו. אך לא לקחנו בחשבון שכשיש ערפל, ספינות מפעילות את צופר הערפל. פעם בדקה. חזק. ממש חזק. "לטפס על מגדל הצפירה ביום הזכרון" חזק.

בקיצור, הרעש היכה אותנו בעוצמה שלא הכרנו! ברחנו אחורה מהר ככל שנשאו אותנו רגלינו. שיר לא דיברה עד סוף ההפלגה וגם אנחנו החוורנו.

בדרך למעבורת - הערפל מתחזק

נחתנו על האי ומייד מיהרנו לאכול אוכל מקומי (תאילנדי. אי זה אי) ובילינו אחה"צ נעימים בטיול בינות לקוטג'ים צבעוניים אף יותר מהבית על הגבינה של תנובה. מסתבר שזו האטקציה המקומית והאנשים שגרים בהם נהנים לשבת על המרפסת ולהסביר פניהם לתייר המזדמן.

קוטג'ים צבעוניים - איך אפשר לגור בזה?

בימים הבאים הספקנו לבקר את המגדלור המקומי בקצה האי, לעשות שני מסלולים רגליים לחופי הים ולהבין שבמפה קו ירוק מקווקו על מים אומר רפסודה לאופניים ולא גשר למכוניות. וייתכן ותאלץ לחזור חצי שעה לאחור בגלל הטעות.

שלושה ימים של חופים חוליים ומים הספיקו לנו ובהחלטה אמיצה שינינו את יעדנו מקייפ-קוד לניו-יורק! (שם המים היחידים שנראה הם בבקבוק סן-פלגרינו)

לאחר נסיעה מאתגרת במיוחד בלילה גשום ועצירה נחמדה בעיר בשם פרובידנס הגענו לניו יורק, או יותר נכון ללונג איילנד שם אירחו אותנו שירה ועשה המקסימים בביתם היפה.

והם הכינו לנו הפתעה! מסתבר שבגלל הגשמים נדחו זיקוקי יום העצמאות לערב הגעתנו וכך זכינו לראות שוב מצג מרהיב של זיקוקים מעל הים. אמריקה בצבעים אני אומר לכם!

זיקוקים מעל לונג איילנד

את הימים הבאים בילינו במנהטן כמובן, בקניות, בשכשוך במימי בריכות הרוקפלר (לא עניין את שי ורז שזה רק לנוי) ובאכילה במסעדות טובות, כלומר אלו שהסכימו לקבל אותנו למרות הרעש שהילדים מקימים.

אה, ופעם ראשונה שהיה לנו תירוץ לעלות על הגלגל הענק ToysRUs Times Square כי הילדים רצו (כאילו שלא גררנו אותם לשם). כמו כן הספקנו להשחית מוצרים שם וגם בחנות דיסני שהיו לא זהירים והשאירו צבעי Crayola ללא השגרה בגובה נמוך. זה לא אשמתנו.

סנטרל פארק

מגדל טראמפ

טיימס סקוור כמובן

חזרנו לבוסטון עם הלשון בחוץ לא לפני שמלאנו כל מרווח פנוי בבגז' המכונית, בין כסאות הבטיחות של הילדים ובמרווח הזה ליד ההמברקס במוצרים משובחים שקנינו ב Woodsbury Outlet במחירים שווים לכל נפש.

טוחן אשפה - קשיי התרגלות לקונספט

חידה:

מה מהדברים הבאים, שהספקתי כבר לדחוף לטוחן האשפה בכיור (בזמן שהוא עובד, כמובן!), גרם לקריסתו ולהחלפתו בחדש?

א. כפית

ב. בורג

ג. אצבע

ד. גרעין אפרסק

התשובה המפתיעה והמאכזבת היא ד.

אבל אני יכולה להבטיח שניסיתי את כל האופציות האחרות גם.

ה-4 ביולי, יום מושלם

יום העצמאות האמריקאי עבר עלינו בהצלחה יתרה (מלבד מקרה קטן שיפורט בהמשך).

את הבוקר התחלנו בביקור בבוסטון, שלמען האמת, לא יצא לנו להיות בה מאז שהגענו. המזג אויר היה מושלם ולקחנו את הרכבת הקלה לעיר. הילדים מאוד נפעמו ושרנו בדרך "הרכבת הרכבת בואו ילדים לשבת... הקטר כבר מצפצף...". לצערנו הקטר פה לא מצפצף אלה מצלצל כי יש לו פעמון כזה. הילדים לא היו בררניים ונהנו בכל זאת.

ירדנו בכיכר בשם קופלי שהיא יפה במיוחד וממוקמת ליד הספרייה המפורסמת של בוסטון, והמגדל הגבוה בעיר הניקרא מגדל ג'ון הנקוק על שם ג'ון הנקוק.

מזג האויר היה מושלם והמשכנו לטייל בין החנויות היפות עד שהגענו לאטרקציה המדהימה מכל. מדרגות הכניסה לבניין מגורים מספר 122 ברחוב ניוברי! אולי אנחנו לא חשבנו שזו מי יודע מה אטרקציה אבל הילדים עלו וירדו בהם דקות ארוכות והוכיחו לנו אחרת.

לאחר שינה קלה (הילדים) וקפה טוב (ההורים) הגענו ל central park של בוסטון שנקרא כאן commonwealth שבמצבו הטבעי הוא קפוא ומלא שלג, אבל לכבודנו הוא הוריק. באגם שבאמצעו שטו סירות בצורת ברבור וערבות בוכיות היו בו לרוב.

רזי התעקש ללכת ברגל (שיר לא פראיירית, היא בעגלה), אז הוא השתרך קצת מאחור ולא שמנו עליו עין. פתאום ניגשו אלינו שני יפנים ואמרו "הילד שלכם הרגע זרק את הבקבוק שלו לפח הזבל". באמת שלא ראינו. גערנו בו, וכחינוך רצינו להוציא את הבקבוק מהפח! אבל הצצה קטנה פנימה הראתה שלמכון הביולוגי של נס-ציונה יש עוד מה ללמוד. אז עזבנו את הנושא.

גיחה קלה הביתה ויצאנו ברגל לכיוון הנהר לקראת הזיקוקים של הערב.
הגענו המון זמן לפני, אבל זה איפשר לנו לראות את מטס מטוסי הקרב וגם לתפוס מקום מעולה על גדת נהר הצ'ארלס. (הזיקוקים נורו מדוברה שנמצאת באמצע הנהר).

לפני שיצאנו, קראנו באינטרנט שהשקיעו 2 מיליון דולר באירוע. אבל באמת, לזיקוקים כאלו לו ציפינו. במשך כחצי שעה פוצצו בשמי בוסטון כמות חומרי נפץ זהה לכמות שהשתמשו בכל מבצע "ענבי מגן".
לא חשבנו שיש זיקוקים בצורת לב, פרח, סמיילי, מרובע ועוד כהנה וכהנה צורות הנדסיות. פשוט מדהים!!!

הילדים נרדמו לפני האירוע והפיצוצים האדירים לא הפריעו להם לרגע (טוב, הם מישראל). אבל כשראינו שזה כל כך מיוחד, הערנו אותם. והם בכלל לא כעסו, רק ישבו שם נדהמים. חשבנו שהם יבהלו אבל כשזה נגמר, הם ביקשו "עוד פעם". אז הבטחנו שבהזדמנות (כי עדיין אין לנו קשר לראש העיר וגם ככה הוא בטח בחקירה).

חזרנו הביתה מרוצים עד הגג.
הילדים ביקשו במבה.

שיר מתרגלת למקום

עד כה, שיר היא זו שהתגעגעה יותר מכל.
מספר פעמים היא ביקשה את סבא וסבתא, היא רצתה לראות את זהבה ואפילו ביקשה "אוטו -> אוירון -> הביתה!" (תוך ניצוץ של גאונות כשהבינה שהאוירון אשם בכל)

אבל בשבוע האחרון נראה שהיא מקבלת את המקום החדש ואפילו קצת נהנית מכל העניין!

שיר בפירוש מעדיפה המבורגר על פני עוף

אהבה לרכבים גדולים

ולעוגיות גדולות

טיול צפונה לאורך חופה של מדינת מיין

יצאנו למיין עם רשרוש קל בלב – "לטייל בגשם?" 

עד שיש גשם – לא כדאי פשוט להיכנס מתחת לפוך ולא לצאת עד שהוא מסתיים? אבל חם מדי לפוך ואין לנו עדיין מיטות (ישנים על הרצפה) וגם ככה רז בועט בכולנו כל הלילה על המזרונים המשותפים (הילד ישן כמו פורפרה!). ובכלל, עדיף כמה שיותר מהר להתרגל לתופעה המוזרה הזאת (גשם).

חמושים בסמארטפון החדש של רועי, יצאנו לדרך. המכשיר עזר רבות בניווט, במציאת אתרים/מקומות לינה/מסעדות/תחנת דלק (איכשהו תמיד נשארים עם הטיפות האחרונות של דלק באזורים הכי לא סימפטיים), בניבוי מזג אויר (מלבד היומיים הראשונים הובטח שכל השאר יהיה שמש) ולעיתים רחוקות גם כדי להתקשר.

שיר מחקה את אמא

את היום הראשון, הגשום, העברנו בעיקר בלהגיע למיין. ביום השני, הגשום גם כן, הסתובבנו בפורטלנד. המוזיאון אומנות שלהם קטן אך מרשים מאוד ואחרי ארוחה טובה בנוש (ביררנו ואין קשר משפחתי למסעדת הבית שלנו ברמה"ש, נוץ') בילינו את אחר הצהריים במוזיאון הילדים המוצלח שלהם. הילדים כל כך נהנינו ושרפו שם אנרגיה שאח"כ עוד טיילנו בשקט במשך שעתיים בנמל הישן של פורטלנד - חנויות, בית קפה נחמד, תצפית על המרינה – והם ישנו טוטאל בעגלה.

במוזיאון הילדים

ציור קיר על אחד הבתים

ביום השלישי אנחנו מבקרים באחד האתרים החשובים במדינת מיין: חנות הדגל של L.L.Bean בעיירה Freeport. זוהי רשת חנויות כמו 'למטייל' שמאוד מצליחה פה. בעיירה הזאת הכל התחיל וכמחווה, יש פה חנות ענק (כמה בניינים) שפתוחה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. תיקים ומעילים? זה התחום שלי! בילינו כמה שעות בעיירה וקצת הצטיידנו לקראת החורף. (האוטו ששכרנו די קטן. כל הציוד שלנו נכנס לבגאז', אבל אין מקום לזבוב. איך מכניסים את המעילים שקנינו? L.L. Bean כבר חשבו על הכל. הם יודעים שאתה עוצר אצלהם במהלך טיול ולכן הם מציעים לשלוח את כל מה שקנית אליך הביתה בחינם. רק תקנה...)

פתח תחתי לאקווריום הענק בחנות

 

באותו לילה אנחנו מקימים אוהל באתר יפהפה של מדשאות ענק, עצים וחוף ים חמים יחסית (אנחנו מצליחים להכניס רגליים!).

ביום הרביעי, אנחנו נוסעים לאורך החוף בדרך נופית. בדרך עוצרים לאכול (רק אני) בדוכן לובסטרים מפורסם שהופיע בכל דירוג לובסטרים או מדריך עלי אדמות. התור בחוץ ענקי, אבל אני אוהבת תורים ארוכים (לא כולל תורים ברשויות, בסופר, בקופ"ח או פקקים). אם כולם מחכים למשהו, זה בד"כ מעיד שזה משהו טוב. ובאמת הסנדויץ' מושלם. בכלל הלובסטרים במיין מעולים ולא יקרים. גם אין צורך לפצח כלום, הכל מוגש בצורת 'פילה'. במיין אני משנה את הפתגם המפורסם עם התפוח להיות:  A lobster a day keeps the doctor away.

המגדלור שאנחנו מגיעים אליו מרהיב ביופיו. אנחנו חושדים שהוא היה ההשראה לציור המגדלור שרועי צייר על הקיר בחדר הילדים כי הוא מאוד דומה (הוא השתמש בתמונה יפה של מגדלור שהוא מצא ברשת והוא לא זוכר מאיפה היה המגדלור).

בלילה הרביעי אנחנו ישנים במלון הכי יפה שישננו בו אי פעם בארה"ב. המחיר שלו לא יקר במיוחד (ביחס לאזור. גם המוטלים הבסיסיים ביותר באזור מתחילים ב70$), אבל יש לו חצר ענקית עם דשא וחוף פרטי. רק כדי להבין את המימדים: בתמונה הזאת לדוגמא, אפשר לראות את הנוף שנשקף מהחדר שלנו. שלוש הנקודות הקטנות באמצע התמונה זה שיר, רז ורועי.

בימים החמישי והשישי אנחנו מטיילים בפארק הלאומי אקדיה. הפארק הוא אי שבו כמה הרים מלאי עצים. השילוב של הרים וים הוא תמיד מוצלח.

היום הראשון שמשי ויפה.ביום השני כבר קצת מעונן ומטפטף. 

הר קדילאק

אגם ג'ורדן

סאנד ביץ'

Somes Sound

ביום האחרון אנחנו מטיילים קצת בקאמדן, עיירת חוף יפה, במגדלור של פורטלנד ועושים את הדרך חזרה לבוסטון.

עוגיות בקאמדן

המגדלור של פורטלנד

אנחנו חוזרים לבוסטון לקצת סידורים והרבה חגיגות ארבעה ביולי. בשבוע הבא נצא לטיול נוסף!