אחרית דבר

עברו כבר שלושה חודשים מאז שהגענו לארץ. זה כנראה הזמן שלוקח להתגבר על קשיי המעבר בכדי להתיישב ולכתוב את הפוסט האחרון לבלוג.

הטיסה היתה חפיף יחסית. הילדים הגדולים היו קצת בחוסר נוחות וטרטרו את אורית, אבל בן שישן עלי התעורר רק באיזור טורקיה, וזה היה נחמד מצדו. בנתב"ג הסבל סירב לקחת כסף לעזור עם ערימות התיקים ואמר: "למה לך ביזו', 80 שקל לא חבל" ונעלם. במסלול האדום לא דרשו לראות את מכתב ה"תושב חוזר" ושיחררו אותנו צ'יק צ'ק.

"אולם מקבלי הפנים" נכבש ע"י המשפחות והחברים. רז הציץ לאולם מהדלת, המשפחה שקלטה אותו הקימה מהומה והסבתות הסתערו קדימה בזרועות פתוחות. רז נבהל ומילט את נפשו חזרה לאיזור המכס.

בחוץ, לבסוף, התקבלנו בחיבוקים, שלטים ,שוקו וקרמבואים. אני קיבלתי מילקי. 

מישהו אפילו טרח לכתוב שלט באנגלית, ככה שגם בן יבין

משם התפזרנו לשלוש-ארבע מכוניות שהקפיצו אותנו לבית ההורים, שם בילינו את 3 השבועות הראשונים בארץ עד שסיימנו לשפץ את הדירה (כלומר להחזיר אותה למצבה הקודם). ההורים שלי לא ליקקו דבש שכן את השבועיים הראשונים בילינו כולם במיטה חולים כמו כלבים בעודנו מעבירים מאחד לשני את כל הוירוסים והחיידקים הישראליים שפיספו אותנו בשנתיים האחרונות. היה נאחס וההורים שלי התמודדו כגיבורים בבית-חולים שדה שפתחנו אצלם בחדרים.


לאחר שלושה שבועות הסתיימו שיפוצי הדירה. המכולה בתזמון לא רע גם כן הגיעה לארץ ושוחררה לאחר שבוע וחצי מהמכס.

אחרי השיפוץ

המכולה הגיעה

אחרי שסידרנו סוף סוף את הבית

ואת הגג

את הילדים רשמנו עוד בבוסטון לגן העירוני ברמה"ש, ככה שמבחינה רישומית לא היתה לנו בעיה. אבל, לעבור מהגן של סטיב על 7 ילדיו לגן עירייה עם 30 ילדים (עם בדיוק אותה כמות סגל כמו אצל סטיב) לא היה פשוט לילדים (וגם לא לנו). מצד אחד, יש עכשיו המון חברים לשחק איתם. מצד שני, הם משחקים משחקי מלחמה, לא אומרים תודה ובבקשה וצועקים במקום לדבר. לקח להם שבועיים שלושה להתרגל, אבל נראה לי שעכשיו הם בסדר. חוץ מזה, עשו להם בשבוע השני יומולדת, וזה שיפר את המצב.

לי טיפה יותר קשה להתרגל חזרה לארץ אבל גם זה קורה אחרי חודשיים-שלושה. מראה הרחובות והבתים כבר לא מפריע לי וגם להתנהגות של האנשים אחד לרעהו כבר התרגלתי. מפריע לי קצת עכשיו שאני יודע שאפשר גם אחרת.

צילמתי כמה דברים שנראו לי מוזרים בחודש הראשון:

במקום פוסטרים של סרט

במקום שיהיה כתוב 4 

במקום שיהיה כתוב...   נו, הבנתם את העיקרון

אנחנו כמובן מתגעגים לבוסטון, ברוקליין ולחברים. הילדים מבקשים לדבר איתם ולראות תמונות "מחייהם הקודמים".

אבל, כששאלנו אותם "איפה יותר טוב, באמריקה או בישראל?" רז ענה בפסקנות: "בישראל".
"באמת? ולמה?" שאלנו. "כי כאן יש יותר ממתקים" הוא ענה.

לא יודע אם זאת התשובה שאני הייתי נותן, אבל מה שבטוח, איבדנו שליטה על הסבתות.

הילדים התחפשו ערב אחד ל"בבוסטון"

בחיי שלקחנו אותם אחה"צ אחד לסיבוב בירקון

ורז אפילו ראה טנק בביקור של בן דוד שי

תמונה אחרונה לבלוג. שלום וטנק. סימלי?