דברים שלמדנו על קור עד עכשיו

• כל פעם שאנחנו מספרים שטוב לנו בבוסטון, כולם פה מיד צוחקים עלינו: "כחח, זה טוב? חכו חכו מה מחכה לכם".
• כל פעם שאנחנו מתלוננים שקר לנו בבוסטון, כולם פה מיד צוחקים עלינו: "כחח, זה קור? חכו חכו מה מחכה לכם".
• באפס מעלות אני מתחילה לדמוע (זה לא בכי, זה משהו דפוק במנגנון!).
• באופן מפתיע, הפריט הכי מיותר שסחבנו לפה, היו השמיכות חורף. אנחנו ישנים עם שמיכת קיץ ומסתובבים בבית בטי שירט. אחח, החימום המרכזי.
• הדירה שלנו פונה לכיוון מזרח. בבוקר כשאנחנו מתעוררים, ההסקה פועלת, השמש מאירה בכל כוחה - ואתה מרגיש כאילו בחוץ היום הנעים בעולם
• בקור גדול עם רוח קרה, אנחנו מאבדים את היכולת להגיד עיצורים "אוא נלך להתחאא אאוטו, קופאיא לי האניא" (בוא נלך להתחמם באוטו, קופאים לי הפנים).

• לפני שבועיים, יצאנו לטיול, קפאנו כל כך ונשבענו שאנחנו יותר לא מטיילים עד האביב
• לפני שבוע, נשארנו כל הסופ"ש בבית ונשבענו שאנחנו יותר לא נשארים בבית
• השבוע נסענו עם מיכל לאאוטלט ונשבענו שיותר אנחנו לא משתעממים במרכזי קניות
• מתחילים להגמר לנו האפשרויות. אולי בשבת הבאה נלך להעביר את הזמן בבית כנסת...

• שני חורפים עברנו בארץ בלי להזדקק לכיסוי גשם. פה עוד לא התחיל הסתיו וכבר הצטיידנו בכיסוי הגשם של העגלה. הכיסוי הזה מבטיח לנו, שגם אם אנחנו נקפא למוות בחוץ, הילדים מוגנים בחממה שלהם.
• זה לא מונע מאיתנו מלהלביש להם 4 שכבות (זה לא בהגזמה, זה באמת ארבע - חולצה, סווצ'ר, פליז ומעיל) ומעל להוסיף שמיכת פליז

וכל הזמן מסבירים לנו שחורף כל כך קל, כבר הרבה שנים לא ראו פה

פוסט אורח(ת)

"בשביל לכתוב פוסט צריך שיהיה איזה דרמה, אקשן, התרחשות. איתך הכל עובר חלק", אמרו לי רועי ואורית.

החלטתי ללכת עם זה עד הסוף ובזמן ששלחתי אותם לערב חופשי מהילדים,

הודעתי שאכתוב בעצמי את הפוסט. חופש עד הסוף.

הם הלכו לסרט ואני התיישבתי לכתוב את התסריט.

השירזים (ככה אני קוראת להם) כבר נרדמו 

והיה שקט שקט.

אוטוטו שבוע אצל הליברמנים. 

בבית חמים ונעים והמארחים מסבירים פנים.

הנוף הבוסטוני הנשקף, ממכר והקור בחוץ עושה חשק להשאר.

אבל אנחנו לא מתעצלים! 

עד הסופ"ש אורית החרוצה הלכה יום יום לעבוד.

אני שוטטתי מבוסטון עד קיימברידג' לאורך יומי הראשון, 

הכרתי את בוסטון וסיימתי במקום עבודתה של אורית.

המשכנו לקפה חמוד בחנות אומנות בקיימבריג' ומשם לחנות מגניבה סטייל סוהו.

למחרת עבדנו רועי ואני, כעצמאיים,

מכל מקום ובכל שעה יחד ולחוד, 

בסיעורי מוחות שיווקיים ופיתוח מוצרינו הנוכחיים והעתידיים.

ביקרנו בקיימבריג' ובאוניברסיטת הארוורד ברביעי האפרורי, עם מעלה אחת בלבד.

בחמישי עשינו יום עבודה בייתי ובערב לא ויתרנו לקור ועשינו צעידה אורית ואני למשך שעה וחצי

של זמן איכות.

הסופ"ש הגיע ממש מהר. בשישי התגלגלנו עם הילדים לפגוש את אורית לצהריים

ובערב יצאנו לסיור אורות קריסמס, היה קר, מהמם ומואר. 

שבת בבוקר יום יפה פלוס מינוס,

יותר לכיוון המינוס אבל לא התנקנקנו ויצאנו לטייל, במרחק של 40 ד' נסיעה אל משהו היל.

בתמונות כבר יהיה רשום פרטים מדויקים.

הלבשנו את הילדים כמו אסקימוסים קטנים עם מלא שכבות ביגוד ויצאנו לדרך.

כן היה יפה וקר.

מסתבר שעגלה, חוץ מאחלה כושר שהיא מספקת, היא גם מקור חום.

עלינו על הגבעה, ראינו אגם, צילמנו ואפילו הספקנו ללגום קפה מהתרמוס החדש של אורית,

רק בשביל זה היה שווה לשלוח אותם לאמריקה. 

אחרי קצת טבע הלכנו לחקור את טבע האדם באאוטלטים אי שם,

זו אני שגררתי אותם, אחרי הכל יש רשימת מטלות גדולה, 

של כל מיני מזדנבים ושלי כמובן.

כמה שעות שנעלמתי להם שם והופ חזרה לאוטו לחימום ולבית.

בראשון השארנו זמן למוזיאון, מינוס כמה מעלות חיזקו את התכנית

למרות שעלי קצת עבדה השמש השקרנית.

היה דגה הפעם ועוד כל מיני אומנות מדרום אמריקה והמזרח.

הילדים הספיקו לראות קצת מתערוכת כלי ההקשה

עד שנרדמו יופי לשאר השוטטות.

משם הספקנו להכיר את FIVE GUYS המיתולוגי

ואני לחקור עוד מותג שמצליח ולקבל מספיק אנרגיות

ליעד הבא, COSTCO כדי להתארגן על כל הציוד למשפחה חזרה.

עייפים ומרוצים אחרי שבוע של תרבות צריכה צריחה,

קור בחוץ חום בפנים, אוירה של משפחה ושל קריסמס

הגיעה זמני לחזור לארצי ולהחליף משמרות עם המשפחה הבאה

שתבוא ותחגוג יחד את חנוכה. 

בסוף אחרי הרבה אמונה זה קרה.

תודה על האירוח, בכל החזיתות.

היה טוב וטוב שהיה, עד הפעם הבאה שתהיה כנראה בעונה החמה.

ו...הכותרת לפוסט הבא עליי - "זה רק נראה לא קר"

אני ממשיכה לקיפולים ;)

אני.

לילה טוב! 

אנטיביוטיקה וניו יורק - חלק ב'

קיצור הפרקים הקודמים:
הגענו לניו יורק והלכנו לתהלוכה של Macy's.

ובפרק הזה:
התהלוכה הסתיימה והאנשים התחילו להתפזר לבתיהם. לא ציינתי בפרק הקודם שעל מנת להידחק קדימה, נאלצנו לנטוש את האוטובוס הזעיר שלנו (עגלת הילדים), כי לא ניתן היה לדחוק אותה לרווחים המיקרוסקופיים בין אלפי הצופים.
בהתחלה, היינו בחשש להשאיר אותה ככה סתם ברחוב בניו-יורק (מה אם יבוא גנב?). אבל במבט נוסף, הבנו שעם כל המעילים, תיקים, כיסוי גשם, גירים לילדים, שקיות של טוסטים, שאריות ביסקוויטים מארה"ב ובמבה מהארץ שעל העגלה, היא נראית בול כמו - עגלה של הומלס! שום גנב לא יסתכן בדיזינטריה ויגע בדבר כזה. ואכן, העגלה והחפצים נשארו בדיוק כפי שהשארנו אותם:

העגלה נשארה בדיוק כמו שהשארנו אותה - מוזנחת

נפגשנו עם עידן לצהריים מהיר בחומוסיה ישראלית ומשם נסענו כולם בג'יפ החדש שלו חזרה לניו-ג'רזי.
שיר ששמעה שהאוטו חדש מיד הקיאה באוטו (פעמיים), למורת רוחנו, כאילו אומרת: "מברוק על האוטו עידן - ועכשיו זובור".

למחרת בבוקר לקחנו את הרכב למנהטן והתחלנו מביקור בנושאת המטוסים "אינטרפיד" אשר חונה בשנים האחרונות באופן קבוע בצד המזרחי של מנהטן. אני מקווה בשבילה שהיא לא משלמת חניה (כי אני שילמתי באותו מקום 22 שקל למדחן-רחוב-גנב על שעתיים בלבד $@#!!!)

לאחר מכן הספקנו לבקר ב-union square האהובה עלינו, לקנות קצת בגדים לילדים בסיילים של "יום ששי השחור", לאכול בהמבורגרייה מומלצת ובמאפייה מדהימה בשם City Bakery.
אגב, ארבל - ניסינו לאכול ב-Shake Shack שהמלצת עליו, אבל כשהגענו התור היה כל כך ארוך, שהוא התחיל באיזור זמן אחר. אז ויתרנו.

1 קרואסון, 2 שוקו, 2 עוגיות בבקשה. ושיהיה חזק!

את הערב סיימנו בפארק התלוי הנקרא High Line. מי שלא מכיר, מדובר בקו רכבת שעבר בעבר על מעין גשר אינסופי, והמירו אותו להיות פארק ארוך וצר. הפארק עובר מעל הרחובות ומתפתל בינות הבתים ואפילו עובר דרך בניינים. בקיצור קטע!

חזרנו עייפים אך רצוצים.

עוברים דרך בניין

ביום האחרון בחרנו לבלות עם עידן בטיול בפארק בשם Palisades שנמתח לאורך רצועה צרה בגבולה הצפוני של ניו-יורק. המיוחד בפארק שהוא עובר מתחת לאחד הגשרים הגדולים באזור בשם גשר George Washington. הלכנו במסלול נחמד בצידו של הנהר ההדסון וצפינו בעצב ביער הקירח אשר איבד זה מכבר את כל עליו בשלכת אשר עברה פה לפני שבועיים.

גשר George Washington

אורית, עידן ושיר (ישנה כמובן)

זהו לגבי ניו יורק (לא לגבי האנטיביוטיקות, אותם המשכנו לקחת בארבעת הימים הבאים). אמרנו ביי ביי לעידן והתחלנו בנסיעה צפונה לכיוון בוסטון.

מה לעשות שהדרך לבוסטון עוברת (בערך) דרך האאוטלט המפורסם Woodberry אשר חיבתנו אליו ואל מבצעיו גדולה. בהגיענו הבננו שמבצעי "יום ששי השחור" נמשכים במלא עוזם לפי מגרש החנייה המלא עד אפס מקום והתורים המשתרכים לפני החנויות. אבל זה היה שווה את זה, אך איזה מבצעים! השגנו פליז לילדים בקולומביה ב-10 דולר. דמעות של אושר רדוד.

את יום החופש האחרון בילינו בהר דב (ברצינות! קורים לו Bear Mountain) הנישא מעל כל ההרים באזור ומספק נופים מדהימים מהים התיכון ועד לכינרת.
כשהגענו לפסגה, שירי, למורת רוחם של המטיילים המקומיים, התחילה להתאמן על השיר "Old Mcdonald" הלו הוא ל"דוד משה היתה חווה" בטון גבוה ובכוונה מלאה. הסרטנו חלק קצר בלבד מהקונצרט:

אומרים שהיה פה שקט לפני שהגענו

והכל היה פשוט נפלא עד ששרנו

בסוף הפסדנו בתחרות המוזרים לבחור הזה

לסיום הביקור, זורקים אבנים על Bear Mountain Bridge

המשכנו בנסיעתנו צפונה. השמש שקעה, הערב ירד וכשהגענו למרחק של כשעתיים מבוסטון, עצרנו ביער ליד ספרינגפילד שנהפך לאטרקציה בעונה זו של השנה מכיוון שתלו בו 600,000 נורות קריסמס לאורך מסלול של כ-4 קילומטרים.

מכיוון שנוסעים במסלול כ-3 קמ"ש, התרנו את הילדים מרצועות הבטיחות שלהם כדי שיוכלו לעמוד על כסאות הרכב ולראות טוב. רזי ניצל מייד את ההזדמנות וניסה לפתוח את הדלת, אבל אנחנו והיפנים היינו חכמים יותר ומנגנון חסימת הדלת שהופעל מבעוד מועד מנע תקלות בטיחות מיותרות.

זהו, מכאן הדרך לבוסטון היתה קצרה ובכך תם וגם ונשלם הביקור השני שלנו בניו-יורק. עידן, אם אתה קורא את זה, היה לנו כיף, תכין את המזרון, אנחנו חוזרים.

הילדים פוגשים את סנטה קלאוס

בכל יום ששי אנחנו באים לאכול עם אורית בקניון שמתחת לעבודה שלה. זו כבר נהיתה מסורת ביום החופש השבועי שלנו.

בסוף כל ארוחה הילדים מבקשים את האופניים המתקפלות שלהם, ונוסעים (משתוללים) להנאתם בירידת העגלות שבכניסה לקניון תוך עקיפת עגלות ילדים המנסות לעלות בכיוון הנגדי.

השבוע רצו הילדים לנסוע ברמפה כהרגלם, אבל כפי שרזי הגדיר את זה: "סבא זקן מפריע לו". מסתבר שאותו סבא מסתורי הוא בעצם סנטה קלאוס אשר הקים את העמדה שלו (בה הוא מקבל ילדים כדי לשמוע את רשימת המתנות שלהם) בדיוק בנתיב הנסיעה האהוב!

הילדים בסוף הסכימו להתעלם מ"הסבא הזקן" ולנסוע כהרגלם. סנטה מייד קלט אותם ונופף כי חשב שהגיעו "לקוחות חדשים" אבל הילדים התרכזו באופניים והתעלמו ממנו. הוא התייאש מהם אחרי דקה או שתיים והלך לשבת על כיסא מזהב. לא נורא סנטה, יבואו ילדים אחרים!

אנטיביוטיקה וניו יורק - חלק א'

בסוף השבוע הזה חל חג ה-Thanks Giving בו האמריקאים מודים למתיישבים הראשונים על שהעדיפו לעזוב את אירופה ולהגר לאמריקה למרות שלא היה פה אפילו מקדונלד'ס אחד. זה כמובן לא המצב היום.
כרגיל, מדובר בסופשבוע ארוך, ומכיוון שהחופש בפתח אנחנו בשטח. יוצאים לטייל שוב!
החלטנו שזוהי הזדמנות טובה לבקר את עידן וליטל בניו-יורק (מוקדם יותר למדנו שליטל בישראל, אבל אותנו לא יעצרו אדמיניסטרציות).

ערב לפני הנסיעה, אורית ורז עבדו על אריזת התיקים. שיר ואני ירדנו לשחק עם ניר השכן (שהוא בגן של הילדים) בלגו, ברכבת ועם החתולה שלהם.
לא נרשמה הצלחה גדולה, הלגו שיעמם, הרכבת והפסים לא התחברו זה לזה והחתולה נשכה את שיר. אז את הערב סיימנו בבית המרקחת כשהבאנו אנטיביוטיקה לשיר. סיכמנו שבבוקר נתקשר למיכי (אחותה הרופאה של אורית, תודה מיכי על התמיכה!) לקבל "אישור מתן אנטיביוטיקה זרה לילד ישראלי".

רז שהוא טיפוס מתחשב מטבעו, קם בלילה בבכי רם והכריז "כואבת לי האוזן" כאילו אומר, אין טעם להתקשר למיכי רק על שיר, נרכז את הנושאים הרפואיים ביחד.

אז למחרת קנינו אנטיביוטיקה גם לו.

תזכורת - צריך להתעניין אם יש מינוי לאנטיביוטיקות או משהו כזה.

יצאנו לדרך: המשפחה וצידנית התרופות (שבניגוד לישראל, פה, על מנת להשאיר את תוכן הצידנית קר, צריך להשאיר אותה פתוחה).

6 שעות ו-4 המבורגרים אחרי, החננו את הרכב בקומפלקס הדירות בניו-ג'רסי בו גרים ליטל ועידן. מאוחר יותר נלמד שהשכן האחורי שלהם זה נהר ההדסון ולאחריו מנהטן. הנוף מדהים, וכמו כן הדירה!

קל"ב

החרמנו את הסלון בשם החוק

למחרת נאלצנו לקום ב-8 לפנות בוקר כדי להספיק לסיבה העיקרית בגללה באנו, המצעד של Macy's(!!!) 

למי שלא מכיר, בכל שנה במהלך החג, סוגרים מספר רחובות בין ה-Central Park ל-Times Square ומצעד של בלוני ענק, תזמורות רבות משתתפים, רקדנים, פרשים ומנקים צועד בסך.

לצערנו עוד אנשים שמעו על האירוע, מליון מהם, ולכן אנחנו מתקשים להגיע לקרבת התהלוכה ומסתפקים בצילום מרחוק תוך מלחמה בהמון הדוחק מסביב.

נמחצים

לאחר כ-10 דקות של "שחייה" בהמון הקהל הבנו שעדיף להיות קרוב למצעד וללא דוחק מאשר רחוק ובלחץ. ובכלל, נראה היה שלילדים נותנים לעבור את המחסומים המפרידים בין ההמון לתהלוכה. ולאחרונה שבדקנו, שיר ורז הם ילדים.
אז חיזקנו את "שרירי האסרטיביות" שלנו, חיכינו לשעת הכושר, וכשטיפה התפנה, זחלנו אל מתחת למחסומי המשטרה עד לנקודה המיוחלת בה עוברת התהלוכה. ואכן, כשהשוטר ראה אותנו לאחר דקה או שתיים הוא אישרר את הצעד (ע"י התעלמות כמובן). גם ככה הוא מקבל לפי שעה ולא לפי הישגים.

ככה יותר טוב

היוזמה היתה ברוכה, ואכן אנחנו (ובעיקר הילדים) נדהמנו לראות מצעד מדהים של תזמורות ענק ובלונים גדולים עוד יותר חולפים על פנינו במשך שעה ארוכה. אך, איזו חגיגה.

קרמיט הרשים את הקהל

לא כולם זיהו את הדרדסים

כולם ראו "הלו קיטי" ואני שאלתי האם היא קיבלה חיסונים במועד?

תזמורת מס' 5

השפן של אנרג'ייזר (מונע בסוללות דורסל)

היה שווה!

בפרק הבא: טיול על גדת ההדסון, פסטיבל 600,000 מנורות בספרינגפילד ושירי שרה באנגלית על פסגתו של Bear Mountain (ומפריעה לנופשים)

קרנבריס (חמוציות)

חלק מהרעיון זה לנסות דברים חדשים. אז קנינו קרנבריס (Cranberries) לנסות איך הטעם. כמה גרוע זה יכול להיות? ובכן, הטעם מזכיר אקונומיקה (של סנו). אז עכשיו אנחנו תקועים עם קילו וחצי גולות אדומות (זו היתה החבילה הכי קטנה).

למישהו יש רעיון מה לעשות איתם?

קרנבריס אינם בלובריס!

הפוסט של רז

אני: רזי, אתה רוצה לכתוב איתי בלוג?
רז: כן
רז: איפה התיק התכלת?
רז: אני מחפש אותו ולא מוצא.
רז: איפה הננה שלי? איפה הננה שלי? אולי מישהו לקח אותו? איפה הוא?
רועי: הוא בכיס הקדמי של התיק, איפה שהציפור.
רז: אני לא מצאתי.
רז: אני לא מצאתי.
רז: אה, הנה הוא!
רז: אני לא מגיע!!

רועי קם לעזור

רז: בין הציפור יש ננה!
רועי: אתה עוזר לאמא לכתוב בלוג?
אני: אתה עוזר לי לכתוב בלוג?
רז: כן
אני: מה לכתוב?
רז: את הבלוג
אני: מה לספר בבלוג?
רז: אההה... לעשות סרט עם בלוג
אני: ומה יראו בסרט?
רז: דמבו. אמא תשימי דמבו!!!

באמריקה תורמים בגדול

באמריקה הקפיטליסטית יש מעט מאוד עזרה מטעם המדינה. אי לכך, גופי ההתנדבות והשירות בקהילה הם חלק בלתי נפרד מהחיים פה. היקף הסיוע שמגיע דרך ארגוני ההתנדבות הוא עצום. 

פעם בחודש יש אצלנו בחברה ארוע התנדבותי.

השבוע רועי התנדב לשמור על הילדים ואני הצטרפתי להתנדבות ב The Greater Boston Food Bank.

המקום מתבסס על תרומות מזון של מפעלים. כל חברה תורמת להם מוצרים שנפגמו חיצונית, שהתאריכים שלהם פגו או שסתם נכשלו שיווקית. המוצרים עוברים סלקציה וממויינים לקטגוריות. כל נזקק יקבל ערכה שמכילה מוצרים מהקטגוריות השונות ואמורה לספק ארוחה מלאה ועוד קצת.
בכל שבוע מופצות עשרות אלפי ערכות לנזקקים.

הגודל של המקום פשוט לא נתפס

תראו איזה קטנות המלגזות שם למטה

אותנו הציבו בסרט הנע.

אלפי מוצרים יוצאים מהחבילות שמגיעות מהספקים ומונחים על הסרט הנע. לאורכו עומדים המתנדבים.
כל אחד אחראי על כמה קטגוריות ואוסף מוצרים בקטגוריה אל הקופסאות. מוצרים שאינם ראויים לחלוקה פתוחים, פגומים מדי, או לא עלינו - טובים לבריאות :-)  שמים בנתיב המרכזי שנוסע ישר לכיוון הזבל.

חייבים להיות זריזים

מרוצה, הספקתי לתפוס את הרוטב שרץ קדימה מדי

מפעל לכל דבר.

מפחיד!!!

למרות שאנחנו בגולה, חשוב לנו לשמור על המסורת ועל החגים ולכן שכנענו את שיר ורז שנלך לחגוג את Halloween השנה. האמת היא שלא היה כל כך קשה לשכנע אותם: "רוצים לאסוף סוכריות ושוקולד בדלי?" אמרנו להם, "כן" הם ענו.

יוצאים לדרך, האופטימיות בשיא כל הזמנים

לאחר הבית הראשון, הילדים הבינו את העקרון צ'יק צ'ק

בבית השני הם כבר הובילו אותנו

בעלי הבתים לא מפחדים להשקיע

מי שראה בסרטים יודע שעקרון החג הוא דיי דומה לעקרון המנחה של פורים, רק שהכל בנוסח "מפחיד".
אני אתן דוגמא: כיוון ששיר ורז רצו לעבוד בקצב גבוה וההליכה האיטית שלי עכבה אותם, עשינו חלוקה מחדש וחשבתי שאורית לקחה את רז, והיא חשבה שאני לקחתי אותו. הסתבר שהוא יצא לדרך לבדו ונאבד לנו בין המון האדם שהסתובב בין הבתים. עכשיו זה מפחיד!

כמובן שמצאנו אותו לידנו "עוסק בשלו" אחרי 2 דקות, אבל איזה 2 דקות ארוכות...

רז מעוניין להיות עצמאי

בתמונה עם סיגל, מיקה ויונתן, חוגגים את חזרתו של העצמאי

חזרנו עם דליים כמעט מלאים, הילדים עסקו בלספור את האוצר הלוך וחזור עד שהתעייפו ואכלו מרק תירס.

סופרים

ומקטלגים

שלג ראשון

הקור כבר התחיל להזדחל בהדרגה. המעילים כבר בשימוש, אני כבר לא רוכבת לעבודה, המרקים הצטרפו לתפריט -אבל השלג פשוט הפתיע אותנו. אבל לא רק אותנו - שלג באוקטובר זה ממש תופעה יחודית.

מה זה אומר על הצפוי לנו בהמשך???

אז הנה קצת תמונות מהשלג הראשון שלנו שירד עלינו הלילה לטובה: