יום שבת, 24 בדצמבר 2011

דברים שלמדנו על קור עד עכשיו

  • כל פעם שאנחנו מספרים שטוב לנו בבוסטון, כולם פה מיד צוחקים עלינו: "כחח, זה טוב? חכו חכו מה מחכה לכם".
  • כל פעם שאנחנו מתלוננים שקר לנו בבוסטון, כולם פה מיד צוחקים עלינו: "כחח, זה קור? חכו חכו מה מחכה לכם".
  • באפס מעלות אני מתחילה לדמוע (זה לא בכי, זה משהו דפוק במנגנון!).
  • באופן מפתיע, הפריט הכי מיותר שסחבנו לפה, היו השמיכות חורף. אנחנו ישנים עם שמיכת קיץ ומסתובבים בבית בטי שירט. אחח, החימום המרכזי.
  • הדירה שלנו פונה לכיוון מזרח. בבוקר כשאנחנו מתעוררים, ההסקה פועלת, השמש מאירה בכל כוחה - ואתה מרגיש כאילו בחוץ היום הנעים בעולם
  • בקור גדול עם רוח קרה, אנחנו מאבדים את היכולת להגיד עיצורים "אוא נלך להתחאא אאוטו, קופאיא לי האניא" (בוא נלך להתחמם באוטו, קופאים לי הפנים).
  • לפני שבועיים, יצאנו לטיול, קפאנו כל כך ונשבענו שאנחנו יותר לא מטיילים עד האביב
  • לפני שבוע, נשארנו כל הסופ"ש בבית ונשבענו שאנחנו יותר לא נשארים בבית
  • השבוע נסענו עם מיכל לאאוטלט ונשבענו שיותר אנחנו לא משתעממים במרכזי קניות
  • מתחילים להגמר לנו האפשרויות. אולי בשבת הבאה נלך להעביר את הזמן בבית כנסת...
  • שני חורפים עברנו בארץ בלי להזדקק לכיסוי גשם. פה עוד לא התחיל הסתיו וכבר הצטיידנו בכיסוי הגשם של העגלה. הכיסוי הזה מבטיח לנו, שגם אם אנחנו נקפא למוות בחוץ, הילדים מוגנים בחממה שלהם.
  • זה לא מונע מאיתנו מלהלביש להם 4 שכבות (זה לא בהגזמה, זה באמת ארבע - חולצה, סווצ'ר, פליז ומעיל) ומעל להוסיף שמיכת פליז
וכל הזמן מסבירים לנו שחורף כל כך קל, כבר הרבה שנים לא ראו פה

יום שני, 19 בדצמבר 2011

פוסט אורח(ת)

"בשביל לכתוב פוסט צריך שיהיה איזה דרמה, אקשן, התרחשות. איתך הכל עובר חלק", אמרו לי רועי ואורית.

החלטתי ללכת עם זה עד הסוף ובזמן ששלחתי אותם לערב חופשי מהילדים,
הודעתי שאכתוב בעצמי את הפוסט. חופש עד הסוף.

הם הלכו לסרט ואני התיישבתי לכתוב את התסריט.
השירזים (ככה אני קוראת להם) כבר נרדמו 
והיה שקט שקט.


אוטוטו שבוע אצל הליברמנים. 
בבית חמים ונעים והמארחים מסבירים פנים.
הנוף הבוסטוני הנשקף, ממכר והקור בחוץ עושה חשק להשאר.
אבל אנחנו לא מתעצלים! 

עד הסופ"ש אורית החרוצה הלכה יום יום לעבוד.
אני שוטטתי מבוסטון עד קיימברידג' לאורך יומי הראשון, 
הכרתי את בוסטון וסיימתי במקום עבודתה של אורית.

המשכנו לקפה חמוד בחנות אומנות בקיימבריג' ומשם לחנות מגניבה סטייל סוהו.



למחרת עבדנו רועי ואני, כעצמאיים,
מכל מקום ובכל שעה יחד ולחוד, 
בסיעורי מוחות שיווקיים ופיתוח מוצרינו הנוכחיים והעתידיים.

ביקרנו בקיימבריג' ובאוניברסיטת הארוורד ברביעי האפרורי, עם מעלה אחת בלבד.



בחמישי עשינו יום עבודה בייתי ובערב לא ויתרנו לקור ועשינו צעידה אורית ואני למשך שעה וחצי
של זמן איכות.

הסופ"ש הגיע ממש מהר. בשישי התגלגלנו עם הילדים לפגוש את אורית לצהריים
ובערב יצאנו לסיור אורות קריסמס, היה קר, מהמם ומואר. 





שבת בבוקר יום יפה פלוס מינוס,
יותר לכיוון המינוס אבל לא התנקנקנו ויצאנו לטייל, במרחק של 40 ד' נסיעה אל משהו היל.
בתמונות כבר יהיה רשום פרטים מדויקים.

הלבשנו את הילדים כמו אסקימוסים קטנים עם מלא שכבות ביגוד ויצאנו לדרך.
כן היה יפה וקר.


מסתבר שעגלה, חוץ מאחלה כושר שהיא מספקת, היא גם מקור חום.



עלינו על הגבעה, ראינו אגם, צילמנו ואפילו הספקנו ללגום קפה מהתרמוס החדש של אורית,
רק בשביל זה היה שווה לשלוח אותם לאמריקה. 





אחרי קצת טבע הלכנו לחקור את טבע האדם באאוטלטים אי שם,
זו אני שגררתי אותם, אחרי הכל יש רשימת מטלות גדולה, 
של כל מיני מזדנבים ושלי כמובן.


כמה שעות שנעלמתי להם שם והופ חזרה לאוטו לחימום ולבית.

בראשון השארנו זמן למוזיאון, מינוס כמה מעלות חיזקו את התכנית
למרות שעלי קצת עבדה השמש השקרנית.



היה דגה הפעם ועוד כל מיני אומנות מדרום אמריקה והמזרח.
הילדים הספיקו לראות קצת מתערוכת כלי ההקשה
עד שנרדמו יופי לשאר השוטטות.



משם הספקנו להכיר את FIVE GUYS המיתולוגי
ואני לחקור עוד מותג שמצליח ולקבל מספיק אנרגיות
ליעד הבא, COSTCO כדי להתארגן על כל הציוד למשפחה חזרה.

עייפים ומרוצים אחרי שבוע של תרבות צריכה צריחה,
קור בחוץ חום בפנים, אוירה של משפחה ושל קריסמס
הגיעה זמני לחזור לארצי ולהחליף משמרות עם המשפחה הבאה
שתבוא ותחגוג יחד את חנוכה. 

בסוף אחרי הרבה אמונה זה קרה.
תודה על האירוח, בכל החזיתות.
היה טוב וטוב שהיה, עד הפעם הבאה שתהיה כנראה בעונה החמה.















ו...הכותרת לפוסט הבא עליי - "זה רק נראה לא קר"

אני ממשיכה לקיפולים ;)
אני.


לילה טוב! 

יום שישי, 9 בדצמבר 2011

אנטיביוטיקה וניו יורק - חלק ב'

קיצור הפרקים הקודמים:
הגענו לניו יורק והלכנו לתהלוכה של Macy's.

ובפרק הזה:
התהלוכה הסתיימה והאנשים התחילו להתפזר לבתיהם. לא ציינתי בפרק הקודם שעל מנת להידחק קדימה, נאלצנו לנטוש את האוטובוס הזעיר שלנו (עגלת הילדים), כי לא ניתן היה לדחוק אותה לרווחים המיקרוסקופיים בין אלפי הצופים.
בהתחלה, היינו בחשש להשאיר אותה ככה סתם ברחוב בניו-יורק (מה אם יבוא גנב?). אבל במבט נוסף, הבנו שעם כל המעילים, תיקים, כיסוי גשם, גירים לילדים, שקיות של טוסטים, שאריות ביסקוויטים מארה"ב ובמבה מהארץ שעל העגלה, היא נראית בול כמו - עגלה של הומלס! שום גנב לא יסתכן בדיזינטריה ויגע בדבר כזה. ואכן, העגלה והחפצים נשארו בדיוק כפי שהשארנו אותם:

העגלה נשארה בדיוק כמו שהשארנו אותה - מוזנחת

נפגשנו עם עידן לצהריים מהיר בחומוסיה ישראלית ומשם נסענו כולם בג'יפ החדש שלו חזרה לניו-ג'רזי.
שיר ששמעה שהאוטו חדש מיד הקיאה באוטו (פעמיים), למורת רוחנו, כאילו אומרת: "מברוק על האוטו עידן - ועכשיו זובור".

למחרת בבוקר לקחנו את הרכב למנהטן והתחלנו מביקור בנושאת המטוסים "אינטרפיד" אשר חונה בשנים האחרונות באופן קבוע בצד המזרחי של מנהטן. אני מקווה בשבילה שהיא לא משלמת חניה (כי אני שילמתי באותו מקום 22 שקל למדחן-רחוב-גנב על שעתיים בלבד $@#!!!)


לאחר מכן הספקנו לבקר ב-union square האהובה עלינו, לקנות קצת בגדים לילדים בסיילים של "יום ששי השחור", לאכול בהמבורגרייה מומלצת ובמאפייה מדהימה בשם City Bakery.
אגב, ארבל - ניסינו לאכול ב-Shake Shack שהמלצת עליו, אבל כשהגענו התור היה כל כך ארוך, שהוא התחיל באיזור זמן אחר. אז ויתרנו.

1 קרואסון, 2 שוקו, 2 עוגיות בבקשה. ושיהיה חזק!

את הערב סיימנו בפארק התלוי הנקרא High Line. מי שלא מכיר, מדובר בקו רכבת שעבר בעבר על מעין גשר אינסופי, והמירו אותו להיות פארק ארוך וצר. הפארק עובר מעל הרחובות ומתפתל בינות הבתים ואפילו עובר דרך בניינים. בקיצור קטע!

חזרנו עייפים אך רצוצים.

עוברים דרך בניין

ביום האחרון בחרנו לבלות עם עידן בטיול בפארק בשם Palisades שנמתח לאורך רצועה צרה בגבולה הצפוני של ניו-יורק. המיוחד בפארק שהוא עובר מתחת לאחד הגשרים הגדולים באזור בשם גשר George Washington. הלכנו במסלול נחמד בצידו של הנהר ההדסון וצפינו בעצב ביער הקירח אשר איבד זה מכבר את כל עליו בשלכת אשר עברה פה לפני שבועיים.



גשר George Washington

אורית, עידן ושיר (ישנה כמובן)


זהו לגבי ניו יורק (לא לגבי האנטיביוטיקות, אותם המשכנו לקחת בארבעת הימים הבאים). אמרנו ביי ביי לעידן והתחלנו בנסיעה צפונה לכיוון בוסטון.

מה לעשות שהדרך לבוסטון עוברת (בערך) דרך האאוטלט המפורסם Woodberry אשר חיבתנו אליו ואל מבצעיו גדולה. בהגיענו הבננו שמבצעי "יום ששי השחור" נמשכים במלא עוזם לפי מגרש החנייה המלא עד אפס מקום והתורים המשתרכים לפני החנויות. אבל זה היה שווה את זה, אך איזה מבצעים! השגנו פליז לילדים בקולומביה ב-10 דולר. דמעות של אושר רדוד.

את יום החופש האחרון בילינו בהר דב (ברצינות! קורים לו Bear Mountain) הנישא מעל כל ההרים באזור ומספק נופים מדהימים מהים התיכון ועד לכינרת.
כשהגענו לפסגה, שירי, למורת רוחם של המטיילים המקומיים, התחילה להתאמן על השיר "Old Mcdonald" הלו הוא ל"דוד משה היתה חווה" בטון גבוה ובכוונה מלאה. הסרטנו חלק קצר בלבד מהקונצרט:


אומרים שהיה פה שקט לפני שהגענו

והכל היה פשוט נפלא עד ששרנו

בסוף הפסדנו בתחרות המוזרים לבחור הזה

לסיום הביקור, זורקים אבנים על Bear Mountain Bridge

המשכנו בנסיעתנו צפונה. השמש שקעה, הערב ירד וכשהגענו למרחק של כשעתיים מבוסטון, עצרנו ביער ליד ספרינגפילד שנהפך לאטרקציה בעונה זו של השנה מכיוון שתלו בו 600,000 נורות קריסמס לאורך מסלול של כ-4 קילומטרים.

מכיוון שנוסעים במסלול כ-3 קמ"ש, התרנו את הילדים מרצועות הבטיחות שלהם כדי שיוכלו לעמוד על כסאות הרכב ולראות טוב. רזי ניצל מייד את ההזדמנות וניסה לפתוח את הדלת, אבל אנחנו והיפנים היינו חכמים יותר ומנגנון חסימת הדלת שהופעל מבעוד מועד מנע תקלות בטיחות מיותרות.



זהו, מכאן הדרך לבוסטון היתה קצרה ובכך תם וגם ונשלם הביקור השני שלנו בניו-יורק. עידן, אם אתה קורא את זה, היה לנו כיף, תכין את המזרון, אנחנו חוזרים.

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

הילדים פוגשים את סנטה קלאוס

בכל יום ששי אנחנו באים לאכול עם אורית בקניון שמתחת לעבודה שלה. זו כבר נהיתה מסורת ביום החופש השבועי שלנו.

בסוף כל ארוחה הילדים מבקשים את האופניים המתקפלות שלהם, ונוסעים (משתוללים) להנאתם בירידת העגלות שבכניסה לקניון תוך עקיפת עגלות ילדים המנסות לעלות בכיוון הנגדי.



השבוע רצו הילדים לנסוע ברמפה כהרגלם, אבל כפי שרזי הגדיר את זה: "סבא זקן מפריע לו". מסתבר שאותו סבא מסתורי הוא בעצם סנטה קלאוס אשר הקים את העמדה שלו (בה הוא מקבל ילדים כדי לשמוע את רשימת המתנות שלהם) בדיוק בנתיב הנסיעה האהוב!

הילדים בסוף הסכימו להתעלם מ"הסבא הזקן" ולנסוע כהרגלם. סנטה מייד קלט אותם ונופף כי חשב שהגיעו "לקוחות חדשים" אבל הילדים התרכזו באופניים והתעלמו ממנו. הוא התייאש מהם אחרי דקה או שתיים והלך לשבת על כיסא מזהב. לא נורא סנטה, יבואו ילדים אחרים!