אחרית דבר

עברו כבר שלושה חודשים מאז שהגענו לארץ. זה כנראה הזמן שלוקח להתגבר על קשיי המעבר בכדי להתיישב ולכתוב את הפוסט האחרון לבלוג.

הטיסה היתה חפיף יחסית. הילדים הגדולים היו קצת בחוסר נוחות וטרטרו את אורית, אבל בן שישן עלי התעורר רק באיזור טורקיה, וזה היה נחמד מצדו. בנתב"ג הסבל סירב לקחת כסף לעזור עם ערימות התיקים ואמר: "למה לך ביזו', 80 שקל לא חבל" ונעלם. במסלול האדום לא דרשו לראות את מכתב ה"תושב חוזר" ושיחררו אותנו צ'יק צ'ק.

"אולם מקבלי הפנים" נכבש ע"י המשפחות והחברים. רז הציץ לאולם מהדלת, המשפחה שקלטה אותו הקימה מהומה והסבתות הסתערו קדימה בזרועות פתוחות. רז נבהל ומילט את נפשו חזרה לאיזור המכס.

בחוץ, לבסוף, התקבלנו בחיבוקים, שלטים ,שוקו וקרמבואים. אני קיבלתי מילקי. 

מישהו אפילו טרח לכתוב שלט באנגלית, ככה שגם בן יבין

משם התפזרנו לשלוש-ארבע מכוניות שהקפיצו אותנו לבית ההורים, שם בילינו את 3 השבועות הראשונים בארץ עד שסיימנו לשפץ את הדירה (כלומר להחזיר אותה למצבה הקודם). ההורים שלי לא ליקקו דבש שכן את השבועיים הראשונים בילינו כולם במיטה חולים כמו כלבים בעודנו מעבירים מאחד לשני את כל הוירוסים והחיידקים הישראליים שפיספו אותנו בשנתיים האחרונות. היה נאחס וההורים שלי התמודדו כגיבורים בבית-חולים שדה שפתחנו אצלם בחדרים.


לאחר שלושה שבועות הסתיימו שיפוצי הדירה. המכולה בתזמון לא רע גם כן הגיעה לארץ ושוחררה לאחר שבוע וחצי מהמכס.

אחרי השיפוץ

המכולה הגיעה

אחרי שסידרנו סוף סוף את הבית

ואת הגג

את הילדים רשמנו עוד בבוסטון לגן העירוני ברמה"ש, ככה שמבחינה רישומית לא היתה לנו בעיה. אבל, לעבור מהגן של סטיב על 7 ילדיו לגן עירייה עם 30 ילדים (עם בדיוק אותה כמות סגל כמו אצל סטיב) לא היה פשוט לילדים (וגם לא לנו). מצד אחד, יש עכשיו המון חברים לשחק איתם. מצד שני, הם משחקים משחקי מלחמה, לא אומרים תודה ובבקשה וצועקים במקום לדבר. לקח להם שבועיים שלושה להתרגל, אבל נראה לי שעכשיו הם בסדר. חוץ מזה, עשו להם בשבוע השני יומולדת, וזה שיפר את המצב.

לי טיפה יותר קשה להתרגל חזרה לארץ אבל גם זה קורה אחרי חודשיים-שלושה. מראה הרחובות והבתים כבר לא מפריע לי וגם להתנהגות של האנשים אחד לרעהו כבר התרגלתי. מפריע לי קצת עכשיו שאני יודע שאפשר גם אחרת.

צילמתי כמה דברים שנראו לי מוזרים בחודש הראשון:

במקום פוסטרים של סרט

במקום שיהיה כתוב 4 

במקום שיהיה כתוב...   נו, הבנתם את העיקרון

אנחנו כמובן מתגעגים לבוסטון, ברוקליין ולחברים. הילדים מבקשים לדבר איתם ולראות תמונות "מחייהם הקודמים".

אבל, כששאלנו אותם "איפה יותר טוב, באמריקה או בישראל?" רז ענה בפסקנות: "בישראל".
"באמת? ולמה?" שאלנו. "כי כאן יש יותר ממתקים" הוא ענה.

לא יודע אם זאת התשובה שאני הייתי נותן, אבל מה שבטוח, איבדנו שליטה על הסבתות.

הילדים התחפשו ערב אחד ל"בבוסטון"

בחיי שלקחנו אותם אחה"צ אחד לסיבוב בירקון

ורז אפילו ראה טנק בביקור של בן דוד שי

תמונה אחרונה לבלוג. שלום וטנק. סימלי?

יום אחרון

אז מה עושים ביום האחרון בבוסטון? סידורים אחרונים פרידות ובלת"מ. 

מה לדוגמא? אחרי שהחזרתי את המנוי לכבישי האגרה למשרדים שנמצאים בקצה המנהרה של שדה התעופה, חזרתי לבית הזמני שלנו (הקיבוץ) כדי לאכול ולתאם מונית גדולה שתיקח אותנו לנמל. לפתע דפיקה מפתיעה בדלת. מפתיעה כי לא ציפיתי לאורחים עד שש בערב. 

וזה רק חלק מהמזודות

בדלת עמדה השכנה ושני ילדיה. שלום!  היא אמרה לי.  באתי לקחת את האוטו (של בעלי הבית בו אנו מתגוררים). אני עדיין משתמש בו אמרתי, אבל מחר אקפיץ לך את המפתחות. אגב, למה את צריכה את האוטו? התעניינתי. 

כדי להביא את אותם (את בעלי הבית שלנו) משדה התעופה,  הם נוחתים עוד שעתיים. אגב,  אתם עדיין פה? 

מה??? אמרתי, סיכמנו איתם שאנחנו מפנים מחר, לא היום!!! כל הדברים שלנו עדיין מפוזרים פה בבית,  הצעצועים של הילדים במיטות,  הכביסה במכונה.  הם אמורים להגיע רק מחר!!! 

וכך לפתע מצאנו את עצמנו ללא מקום מגורים ללילה, עם 8 מזוודות, 3 כיסאות בטיחות, עגלה ובלי אוטו. גיי קאק אין ים. 

הפתרון נמצא אחרי חצי שעה והוא היה פשוט משחשבתי. השכנה התקשרה לארץ, להורים של בעלי הבית וגילתה ששכולם עדיין שם ושנפלה טעות בתקשורת ביניהם. אף אחד לא מגיע היום.

היא שמחה שנחסכה לה נסיעה לנמל התעופה,  אני שמחתי שיש לנו איפה לישון הלילה ובעלי הבית לא שמחו ולא היו עצובים כי הם לא היו מודעים לדרמה שהם יצרו בצד שני של העולם. 

לפנות ערב נפרדנו מסטיב, מניאנדיי ומשאר ילדי הגן ובערב הגיעו לבקר החברים שלא באקדיה, לא חולים, לא עוברים דירה ולא בישראל. 

תמונת סיום אצל סטיב

הבוקר הגיע הואן לאסוף אותנו לנמל התעופה ואנחנו מתחילים את המסע לארץ יזראל כמו ששיר אומרת.

הגזמנו כנראה עם גודל המונית שביקשנו 

נתראה בצד השני. 

הלך האוטו

נשארו לנו עוד שלושה ימים בארה"ב, בן ואני סיימנו היום את המשימה הגדולה האחרונה שנשארה לנו - מכירת הרכב. זאת מלבד אריזת המזוודות והטיסה כמובן. 

לאחר שבדקתי חמש סוכנויות רכב,  קבעתי עם אלו שהציעו לי את המחיר הגבוה ביותר.  הבוקר, בדרך אליהם עצרתי סתם מתוך הרגל בעוד סוכנות רכב שעברתי לידה במקרה, ואלו הציעו אלף דולר יותר! 

אמרתי "בסדר" עם פנים ארוכות אך בצורה אסרטיבית, ורבע שעה אחרי כבר היינו בדרך הביתה. 

ביי ביי למיניואן הלבן שלנו

בן עם מה שנשאר מהאוטו

קופיקו בקיבוץ

כבר שבועיים אנחנו פה בקיבוץ, הגיע הזמן לכתוב פוסט שיקרא "קופיקו בקיבוץ".
קופיקו (הבובה של רז) מאז כבר הלך לאיבוד, אבל שיהיה.

"הקיבוץ" זה הכינוי שהישראלים הדביקו לשכונה בברוקליין שנקראת Hancock Village. הסיבה לכינוי: השכונה מוקפת בכבישים, ובאמצע, בין הבתים (רכבות של דו קומתיים), יש רק מדשאות גדולות והילדים יכולים להתרוצץ חופשי. חוץ מזה, גרים שם מספיק ישראלים כדי שזה יקרא קיבוץ.
אז אנחנו שוכרים את הבית (שכירות משנה = סאבלט) ממשפחה שמבלה את הקיץ בישראל. למשפחה שני ילדים ותינוקת, כך שמבחינת מיטות, ספרים, משחקים ורמת עמידות הבית להרס - יש התאמה מלאה!



שני חסרונות מרכזיים יש למקום:

1. הדירה היא, כאמור, שתי קומות. מי גר בדירה עם שתי קומות? זה כל כך טיפשי! כל הזמן צריך להתרוצץ בין הקומות! (תשובה: אנחנו בדירה שלנו בארץ)
2. השכונה היא בברוקליין, מה שמבטיח אזור ירוק ויפה, אבל המיקום שלה בברוקליין רחוק מכל דבר אפשרי. עשרים דקות נסיעה לסטיב, חצי שעה לעבודה שלי (איכשהו הסה"כ יוצא שעתיים אם משלבים את שתי הנסיעות).

מה שכן, יש יותר זמן על הדשא

מתכוננים למזרח התיכון

רגע נדיר

ילדת קיבוץ: קשוחה עם קעקועים!

קיבוץ קצת משונה: אין בריכה, אין לולים, אין חדר אוכל והרכילויות פה הן בעיקר בקוריאנית.
מצד שני, אין תורנויות שמירה.

לילה טוב

טיול חסרי בית בקנדה - חלק 2

...המשך קורותינו בטיול מבוסטון לקנדה.

אז איפה הפסקנו? באלף האיים, משם המשכנו למונטריאול. זה הביקור השני שלנו בעיר, אז היינו ממוקדי מטרה: הגנים הבוטניים ודו"ח חניה לאוסף הדו"חות שלנו (עד היום לא חזרנו על אף עיר פעמיים, ויש לנו כבר חמש ערים באוסף).

הצלחה מלאה בהשגת המטרות!

מיד חנינו את האוטו שלנו במקום אסור ויצאנו לדרך

בגנים הבוטנים יש עכשיו תחרות פיסול בינלאומית בפרחים/צמחים. בתמונה: דובי רז פוגש את דובי עץ.

וזה היה ממש מרהיב

כולם התלהבו מהפסלים המרשימים וחלק אף עשו "יצירות" משל עצמם

שועלים הסתובבו חופשי ליד המבקרים ולא פחדו מפקחי העירייה (אילו היו עסוקים בלגרור מכוניות מבחוץ)

^ בן                                                                 והפסל של עץ הציפורים היה המרשים ביותר

כשהגענו, חנינו ברחוב עם עוד עשרים מכוניות. כשיצאנו, האוטו שלנו עמד לבד וכנראה חיכה לגרר שבושש לבוא. לא המתננו לראות זה אם יגיע או לא ויצאנו לדרך.

כמה טעויות ניווט אחרי זה הגענו לקוויבק סיטי, שם באמת הרגשנו שאנחנו בצרפת ומיד השתלבנו במנהגים הצרפתיים:

את הבוקר התחלנו עם בגט או קרואסון במאפיה הקרובה למלון.
רז הודיע לנו שהוא לא אוהב קרואסון שוקולד. אמרנו לו "לאאאאא, זה פיין שוקולד, לא קוראסון" אז הוא אכל אותו אחת שתיים.

הופה הופה
אמריקה אירופה
(-שיר השירים)

כמו בפריז, לא חשוב איפה אכלנו, האוכל היה מעולה!!

ולא משנה לאיזה מזרקה נכנסנו , המים היו רטובים

מאד

צהריים אחד, הילדים שכחו לשים שומר תורן ובטעות נרדמו שלושתם במקביל. הגדולים ניצלו מייד את ההזדמנות לעצור ליד שווארמה מקומית ולאכול לפני שהקטנים ישימו לב למחדל.

מאוחר יותר היינו באיזור המזרקה כאשר הילדים הכריזו שהם רעבים לצהריים והאלטרטיבה (אופציה בעברית) היחידה בטווח קילומטר רבוע היתה מסעדת פאר 9 כוכבים מישלן. נכנסנו חפויי ראש בין אורחים חנוטים בחליפות לבנות וגברות עם שמלות קיץ אוף וויט, ישבנו והזמננו שתי מנות ילדים ולנו קינוחים (כי היינו מלאים בשווארמה). למלצר יצאו לייזרים מהעיניים כשהבין שאנחנו לא הולכים להזמין אפילו מנה ראשית אחת.

זה לא הפריע לילדים להנות מארוחת שלוש מנות כשהקינוח פרופיטרול, טעים מאד ומלכלך אף יותר.

ברקע המלון המפורסם של העיר: "שאטו פרונטק" (Le Chateau Frontenac)

בשביל ה"ספורט" רועי בירר כמה עולה לילה במלון והסתבר שזה הון קטן (בערך המחיר של לילה במלון אגמים אילת. באמת!)

בחנות המזכרות שלמרגלות המלון, רז פיצח מזכרת מחרס של דובי, מוס ובונה. שאלתי את המוכרת "מה החפץ הזה בכלל?" אם אנחנו כבר נאלצים לרכוש אותו. היא ניסתה לנחם ואמרה שזה קישוט לקריסמס, ולדעתה הוא עדיין במצב שנוכל לתלות אותו על עץ האשוח שלנו השנה. זה לא עוזר.

רועי בכלל שמח שיש עכשיו מתנה לאמא שלו. הוא טען שלמתנה שרז בחר ושמגיעה עם סיפור יש ערך מוסף. יש בזה משהו.

רז נמלט מזירת האירוע

בסיום שלושה ימים נפלאים, ארזנו את עצמנו והתחלנו לנוע מקוויבק סיטי בדרך חזרה לבוסטון וזאת לא לפני שעצרנו במפל המרשים שהקוויבקים גידלו בשולי העיר.

רז טיפס איתי עד עמדת התצפית הגבוהה ביותר (הסככה השלישית מרחוק!)

ואפילו שכנענו מקומי לצלם אותנו ליום המשפחה!
(אוי. לא חשבתי על זה, אבל השנה אולי זה כבר באמת יידרש...)

במלון בערב, שיר עזרה לנו לדמות איך יראה בן עם שיער

חשבנו שסיום ראוי לטיול יהיה ביקור ב StoryLand שהוא ה"דיסנילנד" לצעירים יותר שנמצא בהרים הלבנים וכבר הרבה זמן רצינו לבקר בו.

אבל בניגוד למזג האוויר המושלם לאורך הטיול, היום הזה היה גשום. מאוד גשום. ללא הפסקה גשום.

הצגנו לילדים את ההתלבטות שלנו: "האם כדאי ללכת לפארק בגשם ולהירטב או שפשוט נוותר?". הם בחרו להירטב + איסור בכי על רטיבות.

הצטיידנו בשכמיות גשם שעזרו לשמור את הרטיבות שצוברים בתוך הבגדים ולכן נאלצנו להיפטר מהם אחרי שעה קלה כי כבר היה כבד. 

כוסות התה המסחררות. איימתו של כל הורה.
כשהן סיימו להסתובב, הילדים ביקשו עוד פעם ורועי ביקש שקית

יתרונות ביום גשם: הפארק ריק, אין תור לשום דבר וגם השיער מסתדר

מסתבר שהארמון של סינדלה האמיתית נמצא בפארק. לא רק שביקרנו אותה בארמון, היא אפילו נסעה איתנו במרכבה ודיברה עם הילדים עברית. הופתענו לגלות שיש אותה בכמה שפות לא רק ב-DVD 

לסיום נספר שגם המצלמה שלנו התרטבה עד התחתונים, וזו התמונה האחרונה שהיא צילמה לפני שנפחה נשמתה והחזירה אותה ליפן

ולכן, את הפוסט הזה אנחנו מקדישים לנייקון זצ"ל.

היית טובה איתנו (זה עד שרז הפיל אותך ואז כפתור on/off שלך הפסיק לעבוד ונאלצנו לסגור אותך בעזרת פתיחת דלת הבטרייה כל פעם). את מקומך כבר תתפוס קנון אבל את תשארי בליבנו לנצח ועוד קצת בתור משחק לילדים עד שאלו יבינו שאת כבר לא עובדת ויאבדו עניין.