יום ראשון, 17 באפריל 2011

חפצים

כל החפצים בחיינו מתחלקים עכשיו לארבע קטגוריות:
  1. דברים שלוקחים איתנו לרילוקיישן
  2. דברים שאורזים והם נשארים בארץ
  3. דברים שמשאילים לאנשים שישמרו לנו עד שנחזור
  4. דברים שמוסרים או זורקים
ויש נתון נוסף לגבי כל פריט שמשתייך לקטגוריות 2-4 – האם צריך לקנות אחד כזה שם?
כמובן שיש גם את הקטגוריה החמישית, והיא עושה את כל הבעיות:
  • חפצים שלא הגיוני לסחוב, אבל קשה לנו להיפרד מהם
ועליה מתרחשים כל הדיונים.
אני רוצה את ספרי הבישול שלי (כבדים, לא אושרו) ורועי רוצה את הרמקולים בסלון (כבדים, לא אושרו).
הילדים רוצים את הדובים שלהם (קצת גדולים, אבל אושרו) ואת האופניים (אושרו, אנחנו אבודים בלעדיהם).
יש עדיין דיון פתוח על הDVDים עם כל הסרטי דיסני שלנו (כנראה יומרו להארד דיסק), על האלבומים ועל התרמוס קפה האהוב שלי...

יום רביעי, 13 באפריל 2011

רילוקיישן לבוסטון - אינסוף משימות

לאט לאט אנחנו מתחילים להבין את כמות המשימות שנערמת. זה לא בקנה מידה של שום דבר שהכרנו. לארגן חתונה, לקנות ולשפץ דירה או ללדת תאומים הם פרויקטים קטנטנים לעומת לעשות רילוקיישן לבוסטון. צריך לקפל את החיים שלך במדינה אחת, ולפרוש אותם מחדש במדינה אחרת. וכל זה בצורה הכי חלקה שאפשר עם תקציב מינימלי. למזלנו, אנחנו ממש טובים בדברים האלה.

רשימת המשימות
קודם כל, מתחילים לנהל רשימה. באופן טבעי, יוצרים מסמך spreadsheet משותף ב Google ומתחילים לזרוק פנימה כל מה שעולה בדעתנו.
לשמחתנו, עפר הגיס שלנו כבר ניהל רשימה מסודרת כשהם טסו לסיאטל (כולל הוראות מפורטות) וזה כבר מהווה רשימה ראשונית.


 
המשימות הגדולות לפנינו בארץ:
•    להתפטר מהעבודה (רועי)
•    להפרד מזהבה :-(
•    להשכיר את הדירה
•    למכור את המכוניות
•    לעדכן את כל הרשויות
•    טיפולים רפואיים אחרונים במדינת רווחה
•    לבחור ולארוז את הדברים שלוקחים איתנו
•    לארוז ולאפסן דברים שנשארים בארץ
•    להפרד מכולם :'-(

המשימות הגדולות בבוסטון (למען הדיוק בברוקליין):
•    למצוא מסגרת לילדים
•    לשכור דירה
•    לקנות אוטו
•    לרהט את הדירה ולקנות מליון דברים שלא לקחנו
•    לפתוח חשבון בנק
•    להוציא רשיון נהיגה
•    להתחיל לטייל ולהנות!

בתחילת מאי שולחים אותי לנסיעת עבודה קצרה – להכיר את הסניף ולפגוש פנים מול פנים את העמיתים שלי, כדי להקל את ההשתלבות שלי (מעולם לא הייתי שם!). רועי יצטרף אלי ויעסוק בעיקר בלחפש לנו דירה בברוקליין. את הילדים נשאיר אצל הסבים לסיבוב פרידה.
איזה כיף של משימות! אנחנו פשוט נהנים מכל רגע.

יום שבת, 9 באפריל 2011

מאופציה לא קונים במכולת

אז נוצרה אופציה לרילוקיישן.
אז מה.
אבל מאופציה לא קונים במכולת.
וגם: את הרילוקיישן סופרים במדרגות (המטוס).

שבועות ארוכים עברו עלינו בלי לדעת דבר.
אמנם עובדי הסניף התל אביבי הם אלה שפוטרו, אבל לפי הקצב שטיפלו בנושא הרילוקיישן בסניף קמברידג' נראה כאילו שם הסניף הריק...   
חיכיתי חודשיים כדי לקבל את ההצעה, חודש נוסף עד שהתחילו לטפל לי בויזה וחודש נוסף (ע"פ הערכה שלי) עד שיסיימו להגיש את המסמכים שלי לחברה שמנפיקה עבורנו את הויזה (המסמכים שאני הייתי צריכה להגיש היו מוכנים בין יום). 
על פי התאריכים שתכננו לנסוע, נשאר חודש להנפקת הויזה עצמה. יתכן שהיינו אופטימיים עם הערכת התאריכים? מקסימום נגור קצת ברחוב עד שנוכל לטוס. 
סה"כ בחודש מאי מזג האויר כבר נוח וניתן לגור באוהל ברמת השרון.


יום ראשון, 3 באפריל 2011

אופציה נוצרה

הכל התחיל לפני שלושה וחצי חודשים, בדצמבר 2010.
קודם הגיע זימון לפגישת חברה ביום שני על הבוקר עם המנכ"ל החדש בבוסטון. אח"כ הגיע זימון נוסף ממנכ"ל הסניף הישראלי (מנשה), לפגישה של עובדי הסניף ביום ראשון על הבוקר.
ואנחנו, אוסף עובדים תמימים, הרצנו הימורים על מה הפגישה הולכת להיות (זאת כבר מסורת): "העלאת משכורת", "עדכון לגבי הבונוס השנתי", "עדכון המצב עם הלקוחות (כלומר: שום דבר מעניין)", "שינוי ארגוני משמעותי" (זה היה ההימור שלי. הוא נבחר בסוף להכי קרוב).
מנשה נכנס ואמר בצורה הכי ישירה וברורה: "החברה סוגרת את הסניף הישראלי". דממה. אף אחד לא העלה בדעתו.
והיינו צריכים להעלות בדעתנו. חודשיים קודם לכן הוחלף המנכ"ל הישראלי שישב בבוסטון. הוא היה זה שהקים את ארגון הפיתוח בארץ. המחליף האמריקאי שלו, התגלה כהרבה פחות ציוני...

ישבתי בישיבה הזאת והתחלתי להריץ תסריטים, תכנונים ותחשיבים. איך ומתי אני מתחילה לחפש עבודה.
ואז מנשה אמר: "מי שמוכן לשקול רילוקיישן לבוסטון, שיגיד למנהל שלו ואולי יקבל הצעה".

דינג דונג.
רילוקיישן.
אפילו לא התקשרתי לשאול את רועי.
נכנסתי ליאיר המנהל שלי ואמרתי לו: אני מעוניינת!

רילוקיישן.
מרגע שאני מכירה את רועי, זה תמיד היה החלום שלו.
שנים הוא ניסה לשכנע אותי ואני תמיד עניתי: זה אפשרי, אבל עכשיו זה לא מתאים.
כשהייתי בהריון אמרתי לו: בסדר, עכשיו זה כבר מתאים.
מה אכפת לי, הוא יעבוד ואני אהיה בחופש: אבלה יותר עם הילדים, אהנה מהחיים.

אז זהו, שלא.
עכשיו פתאום נוצרה אופציה, אבל הסדור הפוך: אני צריכה לעבוד והוא בחופש...
אבל אני בכלל לא דואגת: הפנקס פתוח והיד רושמת :-)