אנחנו בכותרות

לא ברור למה אנחנו טורחים על ניהול בלוג, כשהעיתונות הישראלית מדווחת לכם השבוע, מדי יום, על חיינו פה.

זה התחיל בסערת הTouchPad, כפי שדווח בוואלה, בדה מרקר וגם בערוץ 10.
ה TouchPad הוא מחשב הטאבלט (מעיין iPad) של HP שמעלה אבק מזה כמה חודשים על המדפים, כי אף אחד לא קנה אותו. HP הבינה את הרמז והחליטה להפסיק לשווקו והורידה את המחיר שלו מ400$ ל99$ (!!!) על מנת להיפטר מהשרץ.
ואכן, תוך שעות ספורות הוא הפך להיות המוצר המבוקש בעולם! אנשים התחילו לקנות אותו בטירוף, תורים השתרכו מול חנויות אלקטרוניקה וכל האתרים שמכרו אותו קרסו אחד אחרי השני בגלל ההתנפלות והעומס.

התחלנו לנסות להשיג אותו, רק כשזה נהיה בלתי אפשרי. לפני כן, בכלל לא חשבנו שאנחנו צריכים אחד כזה (מחשב טאבלט ב-350 ש"ח ?! גם אם נשתמש בו בתור מעצור לדלת זה עדיין כדאי).
התחלנו לעקוב באדיקות (בעיקר אני, כי לי יש זמן - אני עובדת...) אחרי הפורומים השונים שעדכנו בזמן אמת איפה יש עדיין מלאי. בכל פעם שנכנסתי לאתר שבו היה את הטאבלט עדיין במלאי, הוא כבר קרס. ככל שרדפתי יותר, ככה הייתי כבר להוטה להשיג אותו.
בשלישי בלילה כבר הבנתי שהנושא אבוד ואין שום סיכוי ואז למחרת פגשתי חבר'ה בעבודה שאמרו: "דהה, מוכרים אותו פה למטה מהבוקר"

אלולא היו מרשים לקנות רק 1 ללקוח, היינו מרצפים איתו את המטבח

זה המשיך ברעידת האדמה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4113311,00.html
היה פה הרבה רעש (תקשורתי) בנושא ולכן זה גם הגיע לארץ. היחוד הוא בכך שבחוף המזרחי אין כמעט רעידות אדמה ולכן נורא עסקו בזה.
הרבה אנשים הביעו דאגה (תודה לכל המתעניינים). אבל, כדי להמחיש כמה "חמורה" היתה אצלנו הרעידה - רועי לא הרגיש אותה. לכל החושדים (ובצדק): לא, הוא לא ישן באותו זמן - הוא דיבר עם ארבל בסקייפ (איה, אולי זה קשור למחשב הרועש שהבאת לו?).

והשלב הבא זאת איירין, ההוריקן שהבטיחה לקפוץ לביקור בסופ"ש:

גם מזה לא מתרגשים פה ואנחנו מחר במסיבה של הגן על חוף הים. נשים אבנים בכיסים של הילדים.

Air Show

סופשבוע ראשון שלנו עם אוטו לא שכור.
מוכרחים לנסוע לאנשהו.
הוזמננו ליומולדת בשבת אחה"צ, אז נשאר לנו רק את יום ראשון לטייל.
התחלנו לנסוע צפונה ואמרנו שנעצור כשהילדים יתעוררו. יש כל כך הרבה מקומות שלא היינו בהם, שכל נקודה שהם היו עוצרים אותנו זה היה בסדר.

פתאום. שמענו רשרוש בחלון.

הסתכלנו וראינו ארבעה אוירונים משתובבים ועושים תרגילים ארובטיים. מיד פנינו לכיוון שממנו באו. תוך כדי הספקנו לגלוש באתר שלהם ולגלות שלפני עשרים דקות התחיל Air Show ויש לו"ז צפוף של הופעות כאלה בחמש שעות הקרובות! פוקסים נחשבים!!!!

מיד הצטרפנו לאוסף ה"רד נקס" של ניו אינגלנד (עד כמה שיש כאלה, אולי סתם שכחו למרוח קרם שיזוף) וסקרנו את התערוכה על הקרקע וכמובן את ההופעות האויריות.

רועי הפליג בתיאורי תכונות המטוסים, יכולת הנשיאה, מהירות ושאר מיני ירקות, למזלנו רעש המטוסים עזר לעמעם את ההסברים.

אחד הדוכנים המעניינים ביותר היה ליד מטוס התובלה הגדול שבתמונה מעל.

בדוכן הוצגו מעין מלוואחים/סופגניות מלאות באבקת סוכר! מייד קנינו אחת והחלטנו שהביקור היה מוצלח.

רועי התעקש להישאר. 

אז הלכנו לראות את המטוס הגדול ביותר בשם C5 Galaxy (שהיה עד שנות ה-90 המטוס הגדול בעולם -רועי)  (שהיה עוד מטוס אפור -אורית) (שהייתי מטיס אותו אם לא הייתי קשור -רזי) (שלא זוכרת כי כנראה ישנתי -שיר)

הסתבר שנותנים להיכנס אליו מצד אחד ולצאת מהצד השני! רועי היה כל כך עסוק בצילום הוידאו הנ"ל שלא עזר לדחוף את העגלה במעלה התלול למדי. אחד הטייסים תפס שיש פה איזה "אבא מזניח", אבל למזלו, רועי צילם מהצד ולכן הטייס נזף בבחור חף מפשע שהלך מאחורי. 

לאחר התצוגות האוויריות של מטוסי הפרופלור (מטוסי בוכנה -רועי), התחיל מצג של מטוסי סילון. הבחנו בזוית העין שמבקרי האירוע מתחילים לחבוש אוזניות. והכוונה היא לא לאוזניות "לפלפיות" של אייפוד למוסיקה, אלה לאוזניות-ענק-משקיטות-רעש כמו אלה שחובשים מפעילי פטיש אוויר בשיפוצים באבן-גבירול.

לא הספקנו לצחוק איזה חננים האמריקאים האלה כשמטוס F-18 המריא על המסלול לידנו כשהוא מדגים איך ניתן לשחזר את רעש ההתפרצות של הר-הגעש סנט הלן מ-84' בעזרת המנוע שלו. רק כדי להבין, התערוכה נערכה על המסלול הצמוד שבדרך כלל ריק מאדם בגלל נושאי בטיחות וגיהות אבל בגלל התערוכה אנחנו היינו עליו.

רז צעק, שיר החווירה רועי נחנק ואני חנקתי אותו.

למזלו מאותו רגע השתמשתי בשתי הידיים כדי לכסות על האוזניים של הילדים כאשר רעשי מנועי המטוסים ממסכים את הקללות שלי.

ואז התניעו את המנועים 6 מטוסי F-16 של ענף הארובטיקה בחיל-האויר האמריקאי ...

נעזוב רגע את נושא הרעש, כאמור ההופעה האחרונה היא של 6 מטוסי F-16 של חיל-האויר האמריקאי שנקראים Thunder Birds.

רק באמריקה אפשר להגיד שמקצים 6 מטוסים שעולים בטח 100 מליון דולר החתיכה בשביל נושאי תצוגות אויריות. בארץ, לשם השוואה משתשמשים במטוסי פוגה מגיסטר תוצרת שנות ה-50 לנושאים הללו כאשר פה בודאי משתמשים בהם כמחזיקי דפים במשרדי השלישות.

אבל התרגילים שלהם מדהימים! רק מי שיראה את הוידאו הבא על מסך מלא (ללחוץ על הסרט, לעבור לYouTube, לבחור בפינה הימנית התחתונה את האיכות הגבוהה ביותר - 720 וללחוץ על כפתור הFull Screen ) ויעצור אותו לפני שהם נפגשים ואחרי שהם נפגשים, יבין מה בעצם הם עשו בשתי שניות האלה:

ולמי שלא מצליח להבין מה הוא רואה: לפני המפגש, המטוס הימני טס הפוך והשמאלי טס ישר. אחרי המפגש המטוס הימני טס הפוך והשמאלי ישר. כלומר: שניהם התהפכו בחלקיקי שניה שבה הם חלפו אחד על השני.

מדהים באמת.

בקיצור, חזרנו מלאי חוויות ועם אוזנים מצלצלות. אז אם אתם מתקשרים אלינו השבוע ואנחנו לא מרימים, אז זה בגלל שלא שמענו את הצלצול שלכם וזה לא משהו אישי.

אחח, הייתי אוכל עוד שתיים

הפוסט של שיר

23:30 בלילה. שיר מסרבת ללכת לישון אחרי שישנה צהריים ב19:30...

אני: שיר, את רוצה לכתוב איתי בלוג?
שיר: כן
שיר: בלוג
שיר: בלוג
אני: אז מה לכתוב?
שיר: בלוג
אני: היית מוסיפה משהו?
שיר: כן
אני: מה?
שיר: מה זה? (מצביעה על המחשב)
שיר: כפתור פה. כפתור פה.
שיר: זה אוטו.
אני: זה אוטו?
שיר: כן, זה עגלה.
שיר: לפתוח פה (מצביעה על המחשב).
שיר: זה עגלה פה.
שיר: ירח (מראה לנו את הירח שמציץ בחלון)
אני: (בהפתעה) אוי!
שיר: (מחקה אותי) אוי!
(שמה ראש על הספה)
אני: את רוצה ללכת לישון?
שיר: לא, אני קמה.
שיר: פה פה פה.
שיר: פוקפוקפוק.
שיר: בה בה בה בה בה בה בה.
רועי: רוצה את התמונה הזאת?

שיר: שירי ואמא! שירי ואמא!
שיר: אמא!
אני: כן?
שיר: אמא!
אני: את עיפה?
שיר: לא
אני: אבל את מפהקת
שיר: אני מפייקת
שיר: אמא, צבעים! (מגישה צבעים דמיונים)
שיר: לצייר. פרח. אני מצירת פרח סגול.כתום וקטן.
שיר: מים! מים! אני רוצה מים!
אני: אתה יכול להביא לה מים?
שיר: אני רוצה מים! אני רוצה מים! אני רוצה מים!
רועי: נכנעתי
רועי: המים שלך במיטה. למה שלא תלכי למיטה לקחת את המים?
שיר: אמא!
אני: את רוצה מים?
שיר: כן
שיר: אמא תביאי מים.
אני: את רוצה לכתוב בלוג?
שיר: לא
אני: את רוצה ללכת למיטה?
שיר: לא
(מתיאשת מאיתנו. הולכת למיטה. חוזרת עם הכוס מים)
שיר: מצאתי!
אני: יש לך מים?
שיר: כן!
אני: ומה את עושה איתם?
שיר: בלוג!
אני: את רוצה לכתוב בלוג?
שיר: כן.
שיר: בלוג.
שיר: בלוג.
שיר: בלוג.
שיר: (מיבבת) ננה שלי. ננה שלי.
שיר: הננה שלי הלך. הננה הלך. הננה הלך.
שיר: (חזק) ננה! ננה!
שיר: (קמה לחפש) הנה הננה!
שיר: אמא! שערה!
(מורידים את השערה מהמוצץ)
שיר: עוד אחת שערה!
(מורידים גם אותה)
שיר: שערה של אמא
(שמה ראש על הספה)
שיר: (מרימה ראש) אמא, בלוג (מצביעה על המחשב).
אני: מה נכתוב בסוף?
שיר: בלוג.
שיר: בלוג.
אני: אולי נכתוב לילה טוב?
שיר: לא
אני: אז מה נכתוב?
שיר: בלוג.
שיר: בלוג.

ההורים באים

אחת מההטבות למשפחה ולחברים בכך "שפתחנו סניף" בבוסטון היא שיש סיבה לבקר בחו"ל לזמן ארוך מהרגיל.

ההורים שלי (רועי) הזדרזו לקנות כרטיסים ובאו לבלות איתנו את סוף יולי ותחילת אוגוסט. האמת, הייתי מגיע להתארח גם אצל קדאפי אם היו נותנים לי אופציה להימלט מחום הקיץ במישור החוף, בוסטון בהחלט קרירה יותר. נראה אתכם אמיצים בחורף...

אז מה עושים כשבאים לבקר אותנו?

ביביסיטר.

עושים ביביסיטר

ולא נותנים לשיר לשמור לבד על רזי גם אם היא רוצה!

אח"כ אם נשאר זמן אז זוהי גם הזדמנות מצוינת להשלים פערים, לצאת לטיולים בתוך ומחוץ לבוסטון ולעשות שופינג וביביסטר. (אמרתי כבר?)

הנה כמה דוגמאות לפעילות פרו-הורים-ית שעושים פה:

מבלים בפארק שמתחת לבית. לא נותנים לרזי כמה חטיפים שהוא רוצה!

משכירים מיניוואן ויוצאים לטיול

לא נותנים לשיר לנהוג, גם אם היא רוצה!

אוכלים במסעדות

לא נותנים לרזי לבחור את המסעדה גם אם הוא רוצה!

מטיילים בסופשבוע לאגמים שבניו האמפשיר

לא נותנים לרזי לשחות גם אם הוא רוצה!

הולכים לחנות צעצועים

ובהחלט לא קונים לילדים כל מה שהם רוצה!

וכשסוף סוף הילדים נרדמים, אז, אז, אז שכחנו כבר מה עושים...

איה בביקור: דופקים את המערכת - חלק 2 (צ'יהולי)

כבר לפני כמה חודשים שמעתי בעבודה (עוד בתל אביב) שבמוזיאון של בוסטון (MFA), יש תערוכה ממולצת של צ'יהולי. היה ברור לי שאנחנו הולכים לתערוכה. אבל איכשהו מאז שהגענו, לא הבאנו את עצמנו ללכת.
וזאת טעות.
כי בתערוכות מוצלחות, תמיד יהיה תור רציני לפני הסגירה.
התערוכה היתה אמורה להסגר היום, יום ראשון (והאריכו אותה עד יום שלישי).

ביום רביעי שעבר הגענו (רועי ואני) למוזיאון עם גיורגי. גיורגי הוא בחור מהעבודה שלי, שעדיין אסיר תודה על הטיול בירושלים שארגנו לו כשהוא היה בארץ ומאז נורא רוצה לעשות למעננו משהו בבוסטון.
כששמע שאני רוצה לראות את התערוכה, קבענו לדייט ברביעי אחה"צ, שזה המועד שהמוזיאון פתוח בחינם (עבורו זאת הפעם השלישית שהוא רואה את התערוכה, אז כמה הוא כבר יכול לשלם).
התורים שהשתרכו גם בכניסה הקדמית וגם באחורית היו ארוכים מאוד בעינינו, ולכן ויתרנו (במקום זה, הוא לקח אותנו למקום שהוא גן עדן לאוהבי הבירות - 300 סוגים. מצא את מי לקחת...).

החלטנו ללכת לתערוכה ביום ראשון בבוקר, להגיע לפני שפותחים (10:00), לעמוד קצת בתור עם המשכימים שהגיעו ולהיכנס צ'יק צ'אק.
איה כמובן הצטרפה. ב12:30 היא כבר היתה צריכה לצאת לשדה תעופה.

הגענו קצת לפני 10:00. התור כבר היה ארוך מאוד.

כדי להגביר את האתגר, לאורך כל הזמן שעמדנו בחוץ, ירד גשם (showers).
זה לא הפריע בכלל לילדים להשתולל במזרקה של המוזיאון.

מה חושבים דגים בגשם?
 הם חושבים שליבשת 
לא כדאי עכשיו לגשת 
כי שם מתרטבים

בשעה 11:00, כשהתחלנו להתקדם עם התור לכיוון הכניסה, הגיעה נציגה של המוזיאון והציעה לנו לעשות מנוי למוזיאון. המנויים לא צריכים לעמוד בתור. עכשיו באים???
מחיר המנוי 110$, ניתן להכניס אורח אחד חינם. חישוב מהיר הראה לנו שעבור 3 אנשים נשלם 66$  וההשקעה במנוי אינה מוצדקת. ובכלל, מי יפצה אותנו על השעה שעמדנו סתם?
אז לא יצאנו פראיירים ולא עשינו מנוי.

אבל אחרי עוד חצי שעה של עמידה בתור, כבר עשינו מנוי.

למה?
כי כשהגענו פנימה, לקופות, הסתבר לנו שאנחנו רק בתחילתו של תור נוסף!
מי שמנוי, זכאי לעמוד בתור בתוך המוזיאון מיד.
ומי שלא מנוי, יכול רק ב12:30 (שעה אחרי) להתחיל לעמוד בתור הפנימי.
גם הסתבר שהמנוי הוא רק 80$ לסטודנט (כל ישראלי מחזיק תעודת סטודנט רוב חייו) ושאפשר להכניס שני אורחים. כלומר משלמים פחות אם כן עושים מנוי. עכשיו באים?????
אז לא יצאנו פראיירים וכן עשינו מנוי.

התור בתוך המוזיאון ארוך יותר מהתור בחוץ (הוא מאחד את התורים של שתי הכניסות).
בעוד פחות משעה, איה כבר צריכה להיות במונית לשדה התעופה.
אין שום סיכוי שהיא מספיקה לראות את התערוכה!
מה עושים?
שלחנו את רועי, להתחנן על נפשנו.

רועי הפעיל את הקסם האישי שלו ודיבר עם כל אחד מעובדי המוזיאון לאורך התור. לכל אחד הוא הסביר שיש לנו אורחת שממהרת לטיסה ולא תספיק לראות. ולכל אחד הוא הציג שהאחראי הקודם אישר לנו ושלח אותו אליו.
תוך כמה דקות, רועי חזר וסימן: בואו איתי.
וכך דילגנו על מאות האנשים שעמדו בתור ופשוט קפצנו לתחילתו ומיד נכנסנו.

ואיזו תערוכה יפה זאת היתה.
מעכשיו רק תמונות:

איה בביקור: דופקים את המערכת - חלק 1 (טיסות)

יומיים אחרי שאיה ומשפחתה סיימו את הטיול שלהם (קרוואן במערב ארה"ב), לאיה יש קורס ביוסטון.
איזה כיף! יש לה יומיים פנויים בארה"ב בהמתנה לקורס, היא בטוח באה לעוד ביקור ויהיה לי עוד קצת זמן אחות (שלא יהיה לי בתקופה הקרובה!!!!!!)

אבל במקום לתת לאיה להשאר לסופש בארה"ב, דרשו ממנה בחברה לחזור לישראל ואז לטוס לקורס. כלומר: שתי טיסות טרנס-אטלנטיות ביממה וחצי  (זה אפילו יוצא להם יקר יותר להטיס אותה מהארץ).
איזה באסה, לא נפגשות.

איה לא ויתרה והפכה עולמות כדי לשכנע בארגון שיתנו לה לא-לחזור-לארץ. היא הגיעה כמעט עד המנכ"ל העולמי והצליחה לשכנע שאמנם זה לא לפי התקנים אבל זה לא הגיוני בכלל. אז הם אישרו לה לא-לחזור.
יש!! יש לנו יומיים לבלות ביחד.

אבל אז קבעו לה את הטיסה ליוסטון ליום שבת אחה"צ ולא הסכימו בשום פנים ואופן לשנות לראשון אחה"צ.
שיט. רק יום אחד.

איה הגיעה באוטו מפרינסטון (שש שעות נהיגה) בשישי בצהריים ואספה אותי מהעבודה (כן, המוזרים האלה עובדים ביום שישי...). 
הספקנו הרבה ביממה שהיתה לנו.

הSUV הענק שכרגיל שדרגו אותם (יש בעלי מזל)

משקיעה קצת באחיינים

ארוחת שישי בערב -  בדיינר

אין תמונות מהקפה השווה ששתינו וגם לא מהקניות הרציניות (יש חשש לאובר-וויט או לפחות לאובר-דראפט).

היה כיף!

בשבת בצהריים איה נוסעת לשדה התעופה.
היה קצת קצר :-(

בשבת אחה"צ, אנחנו מקבלים טלפון מאיה. היא עדיין בלוגן (הנתב"ג של בוסטון). עקב מזג אויר לקוי באטלנטה, הטיסה שלה נדחתה בשעתיים.

יש חשש שהיא לא תספיק לטיסת ההמשך ליוסטון ומכיוון שזאת הטיסה האחרונה לאותו יום, היא תעביר את הלילה באטלנטה...
אז היא מבקשת מחברת התעופה לטוס למחרת ולהשאר עוד יום בבוסטון ודלתא מסכימים בשמחה.

הרווחנו עוד יום! דפקנו את המערכת!!!!!!!!!

אז איך בגן?

הילדים כאמור ניפרדו מזהבה, המטפלת האהובה בישראל ונתבקשו (על ידנו) להתחיל ללכת לגן ילדים.

טוב, זה לא ממש גן, הבעלים של המקום קורא לו "הבית של סטיב". וזה עושה הגיון היות וקוראים לו סטיב.

בגן יש 6 ילדים כולל שיר ורז, וכרגע הם הקטנים ביותר.

כולנו חששנו מנושא השפה בגלל שהילדים לא דוברים אנגלית. אבל גילינו שסטיב במיעוט עם האנגלית שלו, היות וכל ילדי הגן הם ישראלים. מצחיק קצת לראות את סטיב מתחנן שידברו קצת אנגלית כדי שיוכל להבינם. הוא כמובן ויתר והחל ללמוד עברית לפני מספר שנים.

שיר ורז עדיין לא מרשים לי להשאיר אותם לבד בגן, אז אני נאלץ לשחק איתם מידי יום בחול, לנסוע במכוניות מתנגשות, לשמוע את סטיב מנגן להם בגיטרה ולישון איתם צהריים (שעתיים בין 2 ל-4). בעצם, זה לא נורא כל כך.
טוב אולי הם אומרים לי "לך כבר הביתה אבא", אבל כל כך כיף לי לשחק שוב בחול. זוזו - אני הייתי ראשון בדלי האדום! (אני עדיין יותר חזק מהם)

להלן סדר היום של המלאכים הקטנים:

בבוקר שיר מתעקשת להחנות את הרכב כשמגיעים לגן

לסטיב יש עגלה גדולה בה הוא לוקח את הילדים לסיבוב בעיר או בפארק

בתמונה עם החבר אילון

האוכל האמריקאי השפיע מאד על המשקל של רז, בתמונה מאזן את סטיב בנדנדה

חוזרים ושוברים צעצוע או שניים בסלון

האוכל של סטיב (גם אני מתכבד לי)

לפני שהולכים משחקים על המרפסת

ובחול של החצר. מידי יום אנחנו גונבים 1 קילו חול מסטיב (250 גר' בכל נעל)

לא נראה לי שאחזור לעבוד...