למרות שאנחנו בגולה, חשוב לנו לשמור על המסורת ועל החגים ולכן שכנענו את שיר ורז שנלך לחגוג את Halloween השנה. האמת היא שלא היה כל כך קשה לשכנע אותם: "רוצים לאסוף סוכריות ושוקולד בדלי?" אמרנו להם, "כן" הם ענו.
יוצאים לדרך, האופטימיות בשיא כל הזמנים
לאחר הבית הראשון, הילדים הבינו את העקרון צ'יק צ'ק
בבית השני הם כבר הובילו אותנו
בעלי הבתים לא מפחדים להשקיע
מי שראה בסרטים יודע שעקרון החג הוא דיי דומה לעקרון המנחה של פורים, רק שהכל בנוסח "מפחיד".
אני אתן דוגמא: כיוון ששיר ורז רצו לעבוד בקצב גבוה וההליכה האיטית שלי עכבה אותם, עשינו חלוקה מחדש וחשבתי שאורית לקחה את רז, והיא חשבה שאני לקחתי אותו. הסתבר שהוא יצא לדרך לבדו ונאבד לנו בין המון האדם שהסתובב בין הבתים. עכשיו זה מפחיד!
כמובן שמצאנו אותו לידנו "עוסק בשלו" אחרי 2 דקות, אבל איזה 2 דקות ארוכות...
רז מעוניין להיות עצמאי
בתמונה עם סיגל, מיקה ויונתן, חוגגים את חזרתו של העצמאי
חזרנו עם דליים כמעט מלאים, הילדים עסקו בלספור את האוצר הלוך וחזור עד שהתעייפו ואכלו מרק תירס.
הקור כבר התחיל להזדחל בהדרגה. המעילים כבר בשימוש, אני כבר לא רוכבת לעבודה, המרקים הצטרפו לתפריט -אבל השלג פשוט הפתיע אותנו. אבל לא רק אותנו - שלג באוקטובר זה ממש תופעה יחודית.
מה זה אומר על הצפוי לנו בהמשך???
אז הנה קצת תמונות מהשלג הראשון שלנו שירד עלינו הלילה לטובה:
החניה בבנין שלנו אינה חניה אמריקאית טיפוסית. היא יותר דומה לחניון בתל אביב - החניות צרות. ההבדל הוא שפה המכוניות גדולות יותר...
השכנה שלנו לחניה (חניה מס' 419) לא רגילה לחניות צרות. ההורים קנו לה אוטו לא קטן (טויוטה קאמרי) וקשה לה כנראה להעריך את הרוחב שלו.
כמעט תמיד היא חונה מעבר לקו המפריד בינינו. רועי כבר ביקש ממנה פעמיים בנימוס שתשאיר לנו מקום לצאת מהאוטו.
אבל לא צפינו שהיא תחנה מעבר לקו כשהאוטו שלנו נמצא.
השבוע ירדתי בבוקר לעבודה ומצאתי את הפתק הזה
אח"כ ראיתי את הדלת האחורית שלה מעוכה כולה. הייתי בטוחה שהלך עלינו.
ורק אחר כך ראיתי מה קרה לנו.
יצאנו בזול: שריטות קלות בלבד.
כששיר התחילה לשאול למה הלילה לא ישנים במלון ורז התחיל לקרוא לכל הבניינים בספר מלונות, הבנו שהגזמנו עם רצף סופי השבוע האחרונים והוכרז על סופשבוע ביתי.
טוב, הכוונה לא לגמרי בבית, כי הילדים עולים על העציצים והורסים את העצבים (סליחה, ההפך), אלא בטווח הקרוב לבית. אז בעקבות המלצות שקיבלנו מקולגות של אורית, נסענו לעשות פעילות מסורתית מקומית בתקופה הזאת של השנה והיא קטיף תפוחים.
אם שמים את הציניות בצד (לנו כמובן יותר קשה), מגלים שזוהי פעילות די נחמדה. מגיעים לחווה חקלאית כזאת יחד עם עוד המון אדם, משילים $15 בכניסה ומקבלים שקית ריקה המיועדת לתפוחים שנקטוף בעתיד ונכנסים למטע.
המעניין הוא שפה כולם הולכים לעשות את זה: משפחות, זוגות צעירים, אסירים משוחררים וסטודנטים - כאילו שזה הדבר הטבעי בעולם. אם הייתי מציע לחברים בתקופה הסטודנטיאלית שלי להיפגש בשבת לקטיף תפוזים ליד נתניה או משהו כזה, הייתי מקבל כאפה במקרה הטוב (שלא נדבר על הפרדסן המופתע שהיה מזמין משטרה אם הייתי עולה אצלו על סולם).
תפוחים חופשי
הלהיט האמיתי של האירוע זה כמובן הסולם. הילדים עלו וירדו וקפצו וסחבו אותו. את רזי נאלצתי למשוך בחולצה כדי שלא יטפס על השלב האחרון ויפול מהצד השני.
אני מונע אסון
לאבא של שיר יש סולם
גם התפוחים היו להיט! אפשר לאכול כל הזמן, לטעום סוגים שונים וכמובן לזרוק אחד על השני. מה רע?
זהו. סיימנו את הפעילות בהצלחה מלאה ועכשיו יש לנו ערימת תפוחים בבית שאיננו יודעים מה לעשות איתה. הקינוח בערבים האחרונים זה תפוח. לטיולים לוקחים תפוחים ואורית עשתה עוגת תפוחים כדי להיפטר מ-7 במכה.
אז אם מישהו צריך תפוח, שיגיב לבלוג ונשלח לו ב-FEDEX או משהו.
תקציר הפרק הקודם:
השלכת בשיאה, לפנינו סופשבוע ארוך (יום קולומבוס), לפי התחזית צפוי מזג אויר שמשי וחמים ואצלנו מתארחת ארבל.
מה אתם הייתם עושים?
נוסעים לראות שלכת. תשובה מצויינת.
ארבל קצת מתלבטת. בכל זאת, יום הכיפורים.
ואנחנו, בבטחון רב, מסבירים לה את החוק המפורסם:
"יום כיפור לא חל בחו"ל"
זה ידוע. אפילו המכוניות פה נוסעות כרגיל ואין שום פעילות אופניים יוצאת דופן.
ארבל מדחיקה את הלבטים ואנחנו נוסעים בשישי אחה"צ, אחרי שאוספים אותי מהעבודה. נוסעים שעתיים כדי להתקרב לורמונט ולהתחיל נסיעות שלכת כבר בשבת בבוקר. יום כיפור כבר נכנס, אז ישר נהיינו רעבים והלכנו למסעדה איטלקית מומלצת ליד המוטל שלנו.
ארבל מזמינה מנת פסטה עם גבינה ופרשוטו. אחרי שהיא מתחילה לאכול את המנה מסתבר לה שפרשוטו זה בעצם חזיר פשוטו.
והנה, חביביי, מי שרצה הוכחה לכך שיש אלוהים:
עוד לפני שיצאנו מהמסעדה, כרטיס האשראי שלה הפסיק לעבוד, כשהגענו לחדר היא גילתה שהיא שכחה פיג'מה ולקינוח - המיטה אקסטרה שקיבלה מהמוטל היתה מלאת קפיצים עקומים כאילו עבר עליה טרקטור.
למחרת, הכל חוזר למסלולו. אנחנו עושים פיקניק עם cereal, ועם קפה מהתרמוס החדש שלי (בנות שחורי, נא להתעדכן על פרטים טכניים אצלי)
ומתחילים להחשף לנופי הGreen Mountains, שרשרת ההרים של ורמונט, שאת רובם כבר מכסה שלכת מרהיבה.
את יום ראשון אנחנו מבלים בטיפוס באמצעות הרכבל (יש הרבה אתרי סקי באזור) לפסגת קיליניגטון שהוא ההר הגבוה באזור.
ורמונט ספגה הרבה הצפות מאיירין, ההוריקן שעבר גם בבוסטון באוגוסט (כפי שדיווחנו פה)
אורזים את כולם, כולל את ארבל שמבקרת אותנו בדיוק. מזל שהיא לומדת יוגה, כי צריך הרבה גמישות כדי להיכנס בין הכסאות של הילדים...
נסענו ל White Mountains שנמצאים במדינת ניו המפשיר, יעד מוצלח מאוד לשלכת (ולא כל כך רחוק - שעתיים נסיעה). לצערנו, הגשם ירד בלי הפסקה בכל הסופשבוע, אז הצלחנו לראות רק קצת שלכת (ההר מכוסה כולו בעצים הצבעוניים, אבל הוא פשוט היה כל הזמן בתוך ענן). הנה התרשמות קצרה:
סופ"ש הבא: סוף שבוע ארוך (יום שני הוא חופש - יום קולומבוס) + צפוי מזג אויר שמשי. נוסעים למדינת ורמונט.
מקוים להצליח קצת יותר.
