נסענו לקבל Social Security Number. מסתבר שכדי לקנות אוטו, צריך לקנות לוחית רישוי. כדי לקנות לוחית רישוי, צריך שיהיה לך רשיון. כדי להוציא רשיון, צריך שיהיה לך Social Security Number.
אז נסענו לוולטהאם (מרחק של כחצי שעה נסיעה). אחרי שהמתננו (לא) יפה בתור, הסתבר לנו שאין שום בעיה להפיק לי, אבל צריך להביא תעודת נישואין כדי להפיק לרועי. נסיעה מבוזבזת.
אח"כ קנינו אוכל מוכן בסופר המפונפן ליד, אבל בעצם לא היה לנו איפה לאכול אותו (כי אין שם ספסלים). לא יכולנו לאכול גם בפינה נחמדה בחוץ כי הגשם לא הפסיק (וגם כי לא היתה כזאת). אז עצרנו את האוטו בפינה יפה יחסית מול הנהר ואכלנו באוטו. רק שהאוכל לילדים לא ממש התאים לאכול באוטו (אטריות) והכל התפזר והיה צריך להאכיל אותם בכסאות וזה לא היה נוח. גם המקום הסתבר כנפילה כי ממש ליד עשו עבודות תשתית כך שהיה רעש וריחות בנזין.
דוקא בAAA היתה לנו הצלחה וקבלנו מפות לטיול בצורה הישראלית הידועה עם תעודה לא שלנו ("שכחתי בבית את התעודה המזהה").
משם המשכנו להום דיפו וגילינו שאת רוב הדברים שרצינו אין שם. זה לא כמו בארץ שאייס מכיל את כל הנושאים שקשורים או לא קשורים לבית. פה זה ממש חומרי בנין לאנשי מקצוע. כנראה שהיינו יותר צריכים טארגט. לפחות העגלות שלהם לילדים שוות (חבל שגילינו רק ביציאה).
גם מכשיר הסלולרי המגניב שהזמנו לרועי והיה אמור להגיע היום, התעכב. אולי מחר.
וגם הילדים היו היום על הפנים. שיר עוד קצת עם חום אז היא טיפה מנדנדת. רז במצברוח שובבי והרסני במיוחד ובקושי הסכים היום ללכת לישון.
אבל מחר (או מחרתיים) אנחנו נוסעים למדינת מיין ומתחילים את הטיול שלנו (אחרי אלף סידורים בבוקר: התקנת אינטרנט, החלפת הרכב השכור בקטן יותר, SSN לרועי ואולי סופסוף חיבור הסלולרי החדש).
אז מה אכפת לנו.
