יום שלישי, 30 באוקטובר 2012

אורי כאן

אתמול כאמור עברה הסופה סנדי תבדל"א דרך החוף המזרחי, והשאירה חור גדול במקום בו עמדה ניו יורק לפני כן. לא שאנחנו מקנאים אבל גם אנחנו כאן למעלה בבוסטון זכינו לחוות את קצה הסופה, ולשימחתנו הקצה של הסופה לא היה כל כך אינטנסיבי וגרר רוחות של עד 80 קמ"ש בירידה. בדר"כ זה היה פחות.
לשם השוואה, בסערה רצינית בארץ, הרוחות עוברות את ה 100 קמ"ש. מה שגורם לי לחשוב שהבעיה בישראל זה השיווק של הסופה ולאו דווקא המוצר עצמו. האמריקאים פשוט ממתגים את זה כ"הוריקן" או מינימום "סופה טרופית" ואף קוראים לסופה בשם נחמד של בחורה, "סנדי" לדוגמא.

מה שמביא אותי להצעה הבאה: מרכז החיזוי הישראלי, אם אתם רוצים למשוך עוד תקציבים לרדאר דופלר חדש או משהו בסגנון, פשוט תתחילו למתג את הסופות גם כ"הוריקן" או או "טייפון" וכד'.לאמריקאיים אין על זה זכויות יוצרים. כמו כן יש לתת לכל הוריקן שמגיע בחורף, שם פרטי, אבל לא שלמות גלותיים עדינים כמו סנדי או איירין אלה משהו עם משקל סגולי גבוה כמו "אבוטבול" או "זאבי".

מה שיביא למרכז החיזוי טיפה פאסון, ולחזאי התורן קצת כבוד בעת הדיווח הבא: "כידוע לכם בעוד שעתיים יגיע לחדרה הוריקן אבוטבול שיבוא להפוך לכם את החצר ולעשות רילוקיישן לעץ הקלמנטינות של השכנים. אם הוא תופס אתכם ברחוב, אתם גמורים. אז נא להקשיב לנו כשאנחנו אומרים להישאר בבית"

למי ששאל אותי למה הסופה אחרונה יצרה כאלו נזקים, אני עונה שגם אם היו בונים את תל-אביב על אי בגובה מטר באמצע הים או שהיו מאשרים לבנות בתים מעץ על רצועת החול של חוף ראשל"צ או שהיו בישראל את כמות העצים הצמודים לעמודי חשמל שיש פה. אז התוצאות היו דומות.

לסיכום, אשויץ ואומר שגם לנו בבית היו נזקים מהסופה!

כן, כן, מכיוון שלא הידקתי טוב את החלון, נכנסו מים והרטיבו את החוט הזה שאיתו סוגרים את הוילון. אני מצרף תמונות של הנזקים וגם את האזור בזמן השיפוצים.

ד"ש מבוסטון



יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

חברים

אורי הבטיח לי, כבר ביום שהם ירדו מהמטוס בישראל, שהוא משנס מתניים וכותב פוסט אורח לסיכום הביקור.
מצויין, שמחתי. נשענתי לאחור על הספה והנחתי רגליים על השולחן קפה (אצלנו מותר, במקרה שאין שם קפה).
אבל ככל שחולף הזמן, אני בחשש אמיתי, שהפוסט הזה יגיע כבר אחרי מועד סגירת הגליון והירידה להדפסה (שזה רק כשנדפיס לעצמנו מזכרת מהבלוג - כלומר אחרי שנחזור לארץ).

ובעצם, אני לא בטוחה איך אורי יוכל לספר בשמנו על השמחה שלנו מהביקור הזה.
עוד בשלב ההכנות בארץ לנסיעה שלנו, גם גפנית ודורון (הגפרונים) וגם עדי ואורי (האופקים) הצהירו: "אנחנו נבוא!".
זה מאוד שימח אותי ורועי הזכיר לי שעד שהם לא כאן, לא לפתח ציפיות. אבל זה לא עזר שהוא אמר: במשך חודשים פיתחנו געגועים וציפיות.


ובסוף הם באמת הגיעו. במקרה (או שלא) אפילו באותו הזמן. היה לנו כל כך כיף ביחד ונראה ששום דבר לא השתנה (חוץ מהמיקום). הילדים שיחקו והתחבקו מהרגע הראשון, כאילו לא הפרדנו ביניהם לפני שנה.

את החלקים הכי מצחיקים בביקור שלהם כבר סיפרנו. אז רק נשוויץ בתמונות של גפנית ודורון (הם צלמים מצויינים):
ראשונים הגיעו גפנית, דורון ועפרי. תראו כמה ריק היה בבית לפני ייסוד הקומונה

הם לא התעצלו ומייד פצחנו בטיול ברחבי בוסטון

לא הכל הלך טוב, והאוטו נגרר מחניית האורחים 

ובמקום טיול ערב נחמד. ישבנו בלובי הבניין עד שיתבהר המצב

ולמחרת נסענו עד לקצה העולם (זה שם של השמורה) על מנת, נו, לטייל

ולא שכחנו לעשות פדיחות למבקרים

ולהכיר מקומיים שלא נרתעו מהפדיחות (הילדה משמאל אינה מוכרת לנו)

דורון השקיע בצילומים ונכנס למי האוקיינוס הקפואים (ולא קיבל גריפא כי הוא קיבוצניק חסין)

וצילם את הבנות

ואת הבנים

וגם קיבל תשומת לב ועלים על הראש מילדי הגן
רז בדרך להוסיף עלים על ראשו של דורון (דורון מצלם)

הכרנו לגפרונים את השכנים שלנו

אך את הילדים עניין רק האייפד (כצפוי)

וכשגילי נחת , הוא צורף מייד לחבר'ה
וניגשנו להראות לו ברווזים, כי זה הנוהל פה

וגם לו עשינו פדיחות (נוהל חדש)

ולאופקים לא שכחנו להראות את הבוסטון קומון (פארק)

ואת פסל הברווזים המפורסם לציון שירו היחיד של עובד (ברווזים ברווזים, בואו הביתה)

ואת פסל הקופים המפורסם: "לא ראינו, לא שמענו, לא אכלנו בננה"

ואפילו חשפנו את גילי לתרבות רעה (חינוך הילדים שלנו)

ודורון שוב קיבל עלים על הראש מילדי הגן (הוא כבר רגיל לזה)

ובנות האולפנה עשו פוזות מיד לאחר מכן

לציון סיום הגפרונים, נסענו כולם לעיר הקטנה מיסטיק שבקונטיקט

והזמנו פיצה, במקום שבו ג'וליה רוברטס שיחקה מלצרית באייטיז (היא כבר לא שם)

למחרת נכנסנו לאקווריום המפורסם

וראינו פינגוונים

וליוויתנים (לא בתמונה)

ועוד פינגווינים (כן בתמונה)

היה מוצלח, נא לבוא שוב.

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

16 בשורה אחת

אורית מאוד מאורגנת בנושאי לו"ז הביקורים אצלנו, כך שאנחנו ודירתנו הקטנה לא ניכנס לעומס יתר. למרות המחסור במקום, שמחנו ששני זוגות החברים שלנו על ילדיהם יבקרו אותנו במקביל (הם סה"כ שישה אנשים ומשפחת שני מהשבוע הקודם גם היו שישה אז אנחנו כבר מתורגלים.)

אך איך אומרים? "האדם עושה תוכניות, ואלוהים צוחק". הוא צוחק ספציפית באיזור JFK, שם כינס הוא סערת ברקים שמנעה ממשפחת שני לעלות על טיסה, והפנתה אותם חזרה אלינו עד שעם ישראל יחזור בטובו מן הגולה בתום חג הסוכות ויתן לאחרים גם צ'אנס לעלות על טיסה.  

וכך יצא שבדירתנו בת 2 החדרים פתחנו לאחרונה קומונה בת 16 חברים עליזים, למורת רוחם של בעלי הבניין. איך נכנסים כולם? בערך כך:

בוקר בדירה

עם סידורי השינה הסתדרנו דווקא בקלות, עם הרבה הבנה ורוח טובה. גם עם סידורי האוכל (בשלושה סבבים על פי מודל בה"ד 11).

אך למרות המצברוח המרומם, נרשמו תקלות לא צפויות החל מהערב הראשון, בו החנה דורון את הרכב השכור בחניית הבניין, שילם 15$ דמי חניה על פי הדרישה, וניגרר למרות זאת אל העיר הסמוכה. את הלילה בילינו בלשלם לחברת הגרירה הרמאית 140$ כדי שישחררו את התכשיט, והלכנו להלשין עליהם במשטרה. השומר בבניין הרגיש כל כך לא נעים מהמקרה, עד שנתן לדורון לחנות בחינם ללילה הבא.
כרגע אנחנו במשא ומתן עם הנהלת הבניין על נושא "תחזירו את הכסף חולערס!!!" שנערך ברוח טובה וללא משוא פנים.

למחרת המשכנו "לתרום" כסף למטרות שאינן צדקה, כאשר איבדתי את הארנק שלי ברכבת התחתית, בתחנה עם הכי הרבה הומלסים. למרבה האירוניה, בארנק היו כ-140$ דולר, מה שגרם לדורון להאמין שיש יד מכוונת (או יד מכפכפת במקרה שלנו).

אורי נכנס לכוננות כי הוא עוד לא ספג קנס או משהו בסך 140$ אבל זה לא עזר לו. את הניקנוק הוא קיבל מכיוון לא צפוי כאשר חברת השכרת הרכב השחילה עוד 140$ חיובים לחשבון הרכב השכור שלו. ואם זה לא מספיק, חברת ההשכרה גם הצמידה לו כיסא בטיחות מנומר כאילו אומרת "אל תתעסקו".



את הערב בילינו בנסיונות קשים לסגור את החלון שנתקע פתוח בחדר הילדים. בדר"כ זה לא משנה, אבל באותו לילה היה 8 מעלות בחוץ, מה שהרגיש כאילו פתחת חלון בטיסה טרנס אטלנטית. רעיון של עופר עם ביצוע מברגי מבריק של אורי הכניע את החלון לאחר 45 דקות, ומנע מאיתנו לעקור אותו מהמקום מרוב עצבים.




אתמול נסענו עם המבקרים האחרונים, אורי ועדי וגילי לקניות אחרונות ב-Target. בדרך ראינו מרצדס עם לוחית הרישוי הבאה (בתמונה למטה), מה שגרם לי לחשוב כמה מוזר ומצחיק העולם הזה. לפעמים אתה זוכה, לפעמים אתה מפסיד אבל הכי חשוב זה לוודא שלוחית הרישוי שלך אינה מתרגמת ל"יצאנית" בשפות זרות.


הערת המחבר: למען הסר ספק, עקפנו את המכונית שבתמונה והנהגת היתה סבתא חביבה.
...
...
שכולנו יודעים איך היא עשתה את הכסף כדי לקנות את המרצדס ;)


יום שני, 15 באוקטובר 2012

טרמינל-פוסט אורח של משפחת שני

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה
אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה

לוקח לי אחר הצהריים חיובי נוסע לנמל
לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל
עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל

טרמינל ז'ה טם איי לאב יו
טרמינל בלה מיה

נפרדנו בחיבוקים ונשיקות ממשפחת ליברמן וכל משפחה פנתה לדרכה.
משפחת ליברמן חזרה לביתה בבוסטון ואנחנו המשכנו אל התפוח הגדול- ניו יורק.


רזי בכל זאת החליט להתאמן בלהיות באטמן כך שיוכל לעוף לבקר אותנו בארץ כשיתגעגע יותר מדי


אבל תכף תבינו למה התקצרה תוכנית האימונים.
4 ימים נהדרים בניו יורק והופ טסים הביתה.


לא ויתרנו כמובן על שום אטרקצית ילדים חשובה בניו יורק

דינוזאורים ב Natural History Museum

Central Park

Battery Park

וגם סתם פארק בדרך


Toys R Us

והפסנתר הענק בשוורץ
מזל שלא היה לנו כבר מקום באף מזוודה, אחרת היינו פושטים שם רגל...

ארוזים ושמחי לב נסענו ביום חמישי לשדה התעופה בלה-גרדיה לחזור ארצה.
הפקדנו 6 מזוודות ענק שכל אחת שקלה טיפה יותר מהמותר בדלפק, עברנו את הבדיקה הביטחונית (יעלה קצת התעצבנה כשגלתה שילדים עד גיל 12 לא צריכים להוריד נעלים, והורידה אותן בכל זאת) שתינו קפה ואכלנו עוגיות כדי שהזמן יעבור, וירדנו לשער לחכות לטיסה של 18:30 לפילדלפיה, ומשם להמשיך הביתה. 
ב18:15 הודיעו שהטיסה תצא ב-19:00 כי המטוס מתעכב. אחר כך זה נדחה ל-19:10, וב-19:30 הכריזו ברמקול כי לכל מי שיש קונקשיין בפילדלפיה לסינסינטי, שרלוט או תל אביב, כדאי שיעלה לדלפק למעלה.
מסכנות הפקידות שטפלו בנו. נראה אתכם מנסים להרגיע 30 ישראלים זועמים שגילו שפספסו את הטיסה הביתה, ועוד יותר גרוע נראים אתכם מוצאים להם מקום על טיסות אחרות במוצאי חג הסוכות כשכל עם ישראל חוזר ארצה, ואחרי זה מסבירים לכולם שמכיון שמדובר בבעיה של מזג האויר, וזה פורס מאז'ור, הם לא חייבים לנו דבר....
ויטוריו פרסטו שפך חלב כדי שאף אחד לא יבכה על חלב שנשפך, אבל זה לא עזר לנו.

חוץ מהצורך לנסות ולראות מול הפקידה איך בכל זאת חוזרים הביתה, נאלצנו להתמודד עם הררי הדמעות של ילדים מאוכזבים שרק רצו הביתה וששום דבר לא יכול היה לגודל האכזבה שלהם.
מיד התקשרתי לאורית. יש עוד סיכוי שנחזור אליכם... (מה רק לאיה מותר לחזור פעם שניה?...)
אבל אין מה לדאוג לא באמת חזרנו. הפקידה היעילה של US Airways  מצאה לנו מקום על הטיסה למחרת של יונטייד אירליינס.
שוב התקשרנו לאורית והודענו שזו הייתה רק אזעקת שווא, ובקשנו מרועי שימצא לנו מלון בניו ג'רסי על יד שדה התעופה. (הטיסה של יונייטד יוצאת כמובן מניוארק ולא מלה-גווארדיה, הבדל רק של שעה נסיעה בלילה כשאין תנועה.) שכרנו רכב, ונסענו רעבים, עייפים ומותשים עם 4 ילדים עצבניים למלון. הצלחנו להשיג רגיעה מסוימת רק אחרי שהתברר שאחת המזוודות שלנו טסה בכל זאת לפילדלפיה ותחזור לארץ באופן עצמאי. 
בשפה פשוטה: נשארה לנו מזוודה שלמה שאפשר למלא בשופינג בניו ג'רסי.

פתחנו את יום שישי בתצפית על מנהטן מתחת לגשר ברוקלין מה-Fort Wadsworth Park




אחר כך אכלנו את הפיצה הטובה ביותר שאכלנו בארה"ב במסעדה מקומית בסטטן איילנד, שבחיים לא היינו מגיעים אליה ללא ה-Trip Advisor, ונסענו מלאי כוחות ל-Jersey Gardens  למלא מזוודה במקום המזוודה החסרה.
למודי ניסיון מיום קודם האכלנו את הילדים ואת עצמנו, ארזנו הכל ונסענו שמחים וטובי לב לשדה התעופה. עפר נסע להחזיר את הרכב ואני פניתי לדלפק של יונייטד איירליינס.

כבר מההתחלה היה ברור שפשוט זה לא יהיה. קורא הכרטיסים לא זיהה את הדרכונים שלנו, והפקידה נאלצה להקליד הכל ידנית. עד שעפר חזר כבר היה ברור שאכן יש לנו הזמנה לטיסה, אבל אין לנו מקום בה...
הפקידה של יונייטד שלחה את עפר לדלפק של US Airways (שנמצא כמובן בטרמינל אחר..) שיעשה להם בלגן בתקווה שימצאו לנו מקום בטיסה, ואני נשארתי עם הילדים, המזוודות והלא נודע.
בהתחלה עוד היתה לנו תקווה. כל אחד אמר מה הוא מבטיח לעשות אם נטוס באותו הלילה לארץ: איילת נשבעה לנשק את האדמה כשתרד מהמטוס, יעלה ונתנאל הבטיחו להיות ילדים טובים אבל באמת, עינת אמרה שתטעם עגבניה, ואני הבטחתי ששבועיים לא אנדנד לאיילת לסדר את החדר שלה...
זה לא עזר.
ככל שעבר הזמן קטנו סיכויינו להגיע לטיסה הנכספת, והבכי הלך והתגבר. בשלב הזה גם אם היינו שופכים משאית חלב זה לא היה עוזר.
בצר לי שוב התקשרתי לאורית ואיימתי אנחנו באים. כמו בסיפור על ה"זאב זאב", איש לא התרגש.
אחרי שעות המתנה מורטות עצבים, ילדים בוכים וכועסים (נתנאל אמר שהוא בחיים לא יחזור לארץ המגעילה הזו שלא נותנת לנו לחזור הביתה) הגיע עפר עם בשורה אחת טובה ואחת קצת פחות.

הבשורה הטובה היא שיש לנו כרטיסים חזרה לארץ עם מושב מסומן לכל אחד. הבשורה הפחות טובה שהטיסה הזו יוצאת רק ביום שלישי. לאור ניסיוננו המר החלטנו הפעם לא לטוס לבוסטון אלא לנסוע לשם.
למזלכם אין לנו תמונות כדי להראות לכם איך נראים 4 ילדים עצבניים שמוכנים לטרוף מטוס ג'מבו.

שוב התקשרנו לאורית, והודענו שהפעם אנחנו באמת באים.
שוב שכרנו רכב (רק הפעם עם DVD  בתוכו שאפשר נסיעה יותר ורגועה) ושוב נסענו לבוסטון.

כבר לא היה לנו אכפת כמה אנשים יש באמת בדירה של אורית ורועי, או מי הזמין קודם, עם 4 ילדים זועמים, זו היתה שאלה של הישרדות.
בדרך לבוסטון: לא ברור אם זה דמעות של ילדים עצבניים או סתם גשם...