מה שקורה פה זה פשוט קרקס

כשסבא וסבתא נכנסו בדלת מהרכבת מניו יורק, הם הספיקו עוד לחייך ולומר "הי" ו"התגעגענו". אבל מיד אחרי זה אמא שלי קרסה - היא הגיעה עם חום גבוה. למי שעדיין לא בא לבקר אותנו (וחבל), האורחים שלנו ישנים בסלון שנמצא ממש במרכז הבית, כל חדרי השינה והמטבח פונים אליו. כל התנהלות הבית היא שם - שם משחקים, שם אוכלים ושם נועלים נעליים שלוש פעמים לפני שיוצאים מהבית. בוכים, צועקים ורואים רגע עם דודלי. ובאמצע כל הבאלגן הזה, הספה פתוחה למיטה ואמא שלי שוכבת עליה. מסכנה כזאת. שקט לא היה לה.
לכן, לא נותרה לה ברירה אלא להבריא צ'יק צ'אק.

ולזה הצטרף משבר חמור אחר - העגלה.
עם כל הכבוד לבריאות של אמא שלי, בריאות העגלה שלנו חיונית לא פחות. אחרי כמעט שלוש שנים של שימוש מסיבי כולל בתנאי שטח, בוץ, גשם, שלג, חמסינים ושדרת פיקוסים מתחת לבית ברמת השרון, לעגלה נשבר - הגלגל. ורק כאשר הוא המשיך לו קדימה לבד ברח' סנט פול בעוד העגלה פונה לרח' סטרן הבנו עד כמה חיינו נעים באמצעות הגלגלים האלה. נכון, הילדים שלנו הולכים מצויין. אבל במעגלים. אם אתה רוצה ללכת בקו ישר, כלומר להתקדם עם תאומים בני כמעט שלוש, אתה צריך עגלה. ככה רועי מביא אותם לגן, ככה הוא מבלה איתם בשישי, ככה אנחנו מטיילים בסופ"ש.
נכנסנו פשוט לפאניקה.
לקח לנו כמה שעות להסדיר את הנשימה ולסדר את המחשבות, ואז התקשרנו לשירות הלקוחות של בייבי ג'וגר ותמורת 17$ הם שולחים גלגל חדש. הזמננו שניים.

עד הסופ"ש הכל כבר הסתדר. הגשם הפסיק, הגלגל הגיע וכולם היו בריאים.

העגלה כבר מתלוצצת עם רופאיה

התחלנו את הסופ"ש ברגל ימין בביקור בקרקס!

לראשונה בחייהם, שיר ורז ישבו בהופעה. היא ארכה שעתיים ורבע והם היו ממש סבלניים (אפילו שרז שכח לישון צהריים). רז ממש התרגש והסתקרן לאורך כל המופע. שיר פחדה כל פעם שהופיעו הלוליינים (בעיקר כי זה לווה במוסיקה דרמטית וחזקה) והכריחה את רועי להרחיק אותה מהבמה. ושניהם מאד נהנו כשחילקנו במבה. נו ככה זה.

למחרת, נסענו לראות גן פסלים יפהפה שניקרא דה-קורדובה. זו מעין רחבת דשא גדולה, ובכל מיני נקודות יש פסלים ומוצגים קצת משוגעים וקצת מעניינים.

זאת אמנות שרועי מבין

סה"כ אהבנו את המקום

כדי לא להוריד לנו את מפלס הגנים הבוטניים, נסענו ביום ראשון לראות גן בוטני חמוד שנמצא בתוך יער (ולכן נתנו לו את השם ההגיוני "the garden in the wood")

שיר עם מעריצים

הצלמים הורחקו

מכל הצמחים והפרחים יצאנו רעבים ובעוד אנחנו ממהרים לאוכל המהיר והקרוב, נתקלנו במתחם אוהלים. לא מדובר במחאה חברתית או במחנה קמפינג - אלא בשחזור תקופת מלחמת העצמאות. אוסף של "משוגעים לדבר" שלבושים, מדברים, מנגנים ומלאי חפצים בסגנון תקופת מלחמת העצמאות.

כולם אוהבים להתחפש לחיילי הצפון במדינת מסצ'וסטס

הרבה יותר קשה למצוא מתנדבים שמסכימים להיות בצבא הדרום

בכל מקרה, ללבוש שמלות נפוחות זה תמיד כיף

ההורים שלי חוגגים הקיץ חמישים שנות נישואים(!). אנחנו הקדמנו קצת את התאריך כדי שנוכל לציין את הארוע גם פה. ביררתי וגיליתי שאחיות שלי לוקחות אותם למסעדה לערב שקט בלי הילדים. מיד העתקנו וניסינו גם פה לחגוג באותה צורה.
אבל היו לנו המון קשיים.
רצינו לחגוג במסעדה בערב אבל ביום היחידי שהצלחנו לסדר ביביסיטר, היו לנו עדיין חולים ואי אפשר היה.
אז התחלנו לחפש בילוי צהריים (כשהילדים אצל סטיב).
רצינו לשתות תה בצהריים בספריה המפורסמת של בוסטון, אבל הם לא פתחו השבוע בגלל כל מיני אירועים פרטיים.
רצינו לאכול על גג ה prudential (הגורד שחקים פה), אבל הסתבר שאפשר לאכול שם רק עם עניבות ואבא ורועי אמרו "No way" אז ויתרנו.

בסוף החלטנו שרועי וההורים שלי יאספו אותי מהעבודה ב 15:00, נלך לרובע האיטלקי (North End) שמלא מסעדות רומנטיות ונחמדות ונחגוג שם. כמה דקות לפני שהם הגיעו לאסוף אותי, התחלתי להסתכל אלו מסעדות פוטנציאליות נמצאות ברובע וחשכו עיניי.
כל המסעדות ברובע הן אכן מומלצות ונעימות - אבל הן כולן מסעדות ערב! לא הצלחתי למצוא אף מסעדה שפתוחה בשעה 15:00(!!!)
מיד הרחבתי את החיפוש לכלל בוסטון והוספתי תנאי לחיפוש "פתוחה בשעה 15:00". אחרי שסיננתי את המפוארות מדי (היינו כולנו בג'ינס) או המוזנחות מדי (לחגוג 50 שנה במקדונלדס?? רועי הסכים) - מצאתי את המסעדה המושלמת.
פאב אירי בוסטוני אמיתי עם המלצות נשפכות. אם חוגגים בבוסטון - צריך בסגנון בוסטוני, נכון?

היה כיף גדול ואפילו היה "קטע" בארוע - כוסות שרדונה! (מי שמכיר מכיר).

סיימנו את הארוע בקפה טוב בגינה יפה:

עוד כמה פארקים, מוזיאונים וקניות - וההורים שלי כבר היו בשלים לחזור הביתה.
אבל לא לפני שהם חגגו לי את היומולדת: עם זר פרחים מאבא שלי (חמניות, יש בכלל שאלה?),
עם עוגת יומולדת מאמא שלי

קצף וקצפת - מלכת העוגות

ועם מתנת ארוחת בוקר ישראלית שכללה גם ביביסיטר:

בישראל זה נקרא פשוט "ארוחת בוקר"

אבא שלי סיכם את הביקור שלהם בפוסט מצחיק.

השחורים עולים על וושינגטון - חלק ב'

למה בעצם נסענו דוקא לוושינגטון די סי?

כי בוושינגטון יש שדרת עצי דובדבן מפורסמת שפורחת באפריל מלווה בפסטיבלים, מופעים ושאר ירקות. אבל בעקבות החורף הקל שהיה פה, פריחת הדובדבן הקדימה השנה בחודש וחצי. וכשהגענו כבר לא נותר אפילו פרח אחד.
אבל אנחנו לא נצא פראיירים! במהלך הנסיעה בפנסילבניה, כשנסענו בדרכים הצדדיות, נתקלנו ברחוב יפהפה מלא בפריחה של הבן דוד של הדובדבן - דובדבן נוי:

דיירי הרחוב המנומנם הופתעו לגלות תיירים מצלמים את העצים בחצר שלהם אבל אותנו זה לא הרתיע. טוריסטיקו קקולוקו. לא מבינו אנגליתוס.

לוושינגטון הגענו יום אחרי דרך סדרה של כבישים ראשיים ומחלפים מסמרי שיער ומבלבלים כך שהג'י פי אס אמר שהוא מרים ידיים בשלב כלשהו. איכשהו נפלטנו מאיזה פנייה היישר לקדמת המלון שרנו "הבאנו שלום עליכם" והתמוטטנו בחדר המלון שהיה מוזמן מראש למזלנו.

וושינגטון מלאת מוזיאונים. ולמחרת התחלנו במוזיאון השואה, יום אחרי יום השואה, שהוא מאוד מרשים ושונה מכיוון שהוא כתוב כתסריט שהולך לפי ציר הזמן ופורט על מיתריך בדרכים הוליודיות.

במוזיאון האומנות, הילדים עזרו לנו להבין את תערוכת ציורי החיות היפניים אבל הם קצת איבדו עניין באומנות המודרנית, לא שרועי הביע עניין. כשהם מאבדים עניין הם מתחילים לעשות בלאגן ואכן "ראשויות החוק" ניגשו אלינו מספר פעמים לגבי כך שאנחנו מפירים את הסדר המוזיאוני המוקפד. כמו שרואים בתמונה התחתונה, התמונות מוצבות בגובה במאפשר גישה מלאה לילדים שזה מלחיץ לכולם. (רועי: מזל שזה אומנות מודרנית כך שגם אם הילדים מורחים על זה משהו קשה לדעת אם הם קילקלו את זה)

תמונה ראשונה ואחרונה מהמוזיאון. מסתבר שאסור גם לצלם

הבנים נהנו ממוזיאון התעופה והחלל בזמן שהבנות (ורז) חיפפו ושתו קפה בסטארבקס.
המוצג המצחיק מכולם זה בואינג 747 שאנשים נכנסים לראות אותו מבפנים וכשאנחנו חושבים על הטיסה שהיתה לכאן, אנחנו רק חיפשנו איך לצאת החוצה סוף סוף. רק חסר לתת פה טעימות של אוכל מטוסים בשביל "החוויה".

רועי עושה "אוירון", הפעם לא לרז

במוזיאון הטבע כולם נהנו מלבד החיות שפוחלצו לטובת האירוע.

...בחיפושיו אחר חנות חרסינה

חוץ מזה, הספקנו לטייל ב mall של וושינגטון שאין בו אפילו חנות אחת, אלא רק משטחי דשא, בריכת ענק וכל האנדרטאות החשובות. משטחי הדשא והבריכה עוברים שיפוץ מאסיבי, מזל שאת האנדרטאות קשה להזיז והשאירו לנו אותן שם.

The mall - Under Construction

אפילו לאנדרטת וואשינגטון (שזה האובליסק הגבוה) אי אפשר היה להכנס כי היא נפגעה ברעידת האדמה מלפני שנה ויש לה סדק גדול למעלה. זה ממתין עד שימצאו שיפוצניק שמוכן לסדר סדקים בגובה 140 מטר.

אנדרטת לינקולן

אמא שלי עברה מאיתנו סדנת חינוך לנימוס אמריקאי.
כאן כששואלים אותך שאלה, למשל במסעדה: "שולחן לכמה אנשים?" אתה לא עונה "שישה" כמו בעברית. אתה אומר "six, please". בעברית זה נשמע מוזר לענות "שישה בבקשה", סה"כ שאלו אותך כמה ואתה עונה תשובה לעניין. אבל באנגלית זה הנימוס. זה נחשב חצוף לענות בלי ה-please. באיזשהו שלב ניסינו לחנך את אמא שלי להוסיף please לתשובות שלה. הבטחנו לה נקודות כל פעם שהיא תשלב את המילה please. לאט לאט היא התחילה לצבור אותן. זה כמובן הוסיף הרבה צחוקים לטיול. לפעמים זה יצר לבטים: כשהיא נדחפה בתור אבל הוסיפה please - שווה נקודות? איש אחד בירך אותנו לשלום. אמא שלי ענתה לו hello  בחזרה ואז קרצה אלינו: "להוסיף please"?

כרגע המאזן שלה שלילי אחרי שלימדה את רזי איך להתנהג כמו ישראלי בגן השעשועים ואיבדה נקודות.


בין המוזאונים הבריגו האמריקאים מזרקות עם מי קרח, מה שלא הפריע לילדים להכניס את הרגליים בפנים. טוב, וגם לנו.

גבעת הקפיטול

הבית הלבן

תמונה לפני שנכנסנו לקפה של אחה"צ עם הזוג אובאמה. 

לאחר שלושה ימים שימשיים בוושינגטון, התקדרו השמיים ואת הדרך חזרה צפונה לכיוון בוסטון וניו-יורק עשינו בגשם סוחף.

העצירה האחרונה לפני ניו יורק היתה בגן בוטני בשם Longwood באזור פילדלפיה.
קיבלנו עליו המלצה מבחורה ישראלית שפגשנו במוזיאון בבוסטון וסיפרה לנו שכשהיא רק הגיעה לארה"ב היא התארחה אצל משפחה רחוקה שסיפרה לה על המקום. כמובן שאי אפשר להתעלם מהמלצה כל כך קונקרטית מאנשים שאנחנו כל כך סומכים עליהם ולכן הזזנו את הטיול ודילגנו על פילדלפיה כדי להספיק להגיע אל הגן.

ואכן, זה היה אחד האתרים המרהיבים של הטיול.

גנים לרוב

ומזרקות מכל עבר

פריחות

וזוגות טריים מצטלמים עם זר החתונה שלהם

המשך - וזוגות טריים מצטלמים עם זר החתונה שלהם

גם לילדים הקצו חלק מהשל מבוכים ומזרקות מצחיקות

בכלל, מה כבר יכול ללכת רע כשמשלבים גן בוטני, איש פרחים ותקופת האביב??

אז אם המשפחה הרחוקה של הבחורה שאני כבר לא זוכרת איך היא נראית ובטח לא את השם שלה, קוראת עכשיו את הבלוג: תודה רבה! שיחקתם אותה!!

ההורים שלי נהנו מהרבה זמן עם הילדים במכונית. אצל שיר כל דבר שעשתה לווה ב"תראה סבא". רז נהנה מהחרוזים שאבא שלי חרז לו והקשיב בסקרנות גדולה לסיפורים שלו. ברגע שרז נכנס למכונית, גם אם לרגע קצר, הוא הוריד את הנעליים והגרביים שלו. אמא שלי ישבה ליד רז ורוב הטיול עסקה בלנעול לו בחזרה את הנעליים ולגרוב את הגרביים ובמשא ומתן איתו על הנושא.
אפשר לקרוא כאן איך אבא שלי מסכם את החוויה (הוא כותב יותר יפה ממני).

לפעמים גם שיר תרמה למאמץ המלחמתי עם רז והשתדלה להעסיק אותו:

ביום האחרון עצרנו במנהטן כדי לשים את ההורים שלי במלון שלהם ומשם המשכנו בנהיגה על מנת להגיע לבוסטון עוד באותו יום.
אבל כבר נכנסנו למנהטן - אז לא נעצור לרגע לקפה קצר בבית קפה האהוב עלינו?

או לאיזה משחק קצר בגן שעשועים בUnion Square?

או לאיזו קניה קטנה בחנות הספרים האהובה על רועי?
או לאיזו גיחה קטנה לחנות כלים האהובה עליי?

בקיצור, הגענו מאוחר מאד לבוסטון אבל כולם קיבלו מתנות. וזה מה שחשוב פה לא?