הובלה לארץ

בשמונה בבוקר העיר אותי המוביל מ-Issac Moving ואמר שעוד חצי שעה הם אצלנו. זה בסדר והכל כי אנחנו באמת רוצים הובלה לארץ, אבל בכלל קבענו איתם לשתים עשרה ובגלל זה עוד לא סיימנו לארוז.

המובילים הבינו שהתבלבלו בשעה וחזרו לנמל, אני התעוררתי ואורית שמחה כי הם הצליחו להעיר אותי (לה יש פחות הצלחה איתי). מהיום אנחנו מזמינים השכמה רק מחברת שילוח בינלאומי.

יותר מאוחר המובילים חזרו וגילו שנערכנו כראוי. את כל מה שרצינו לשלוח לישראל ריכזנו בערימה ואת מה שרצינו להשאיר סימננו בבירור:

ההורים שלי לקחו מבעוד מועד את בן לסיבוב, אז לא היה חשש לגביו.

זה לא לגמרי בדיחה. איה סיפרה לנו על מובילים שקיבלו הוראה לארוז ה-כ-ל והם ארזו במכולה גם את פח הזבל. עם הזבל. במכולה חמה, למסע של חודש וחצי דרך הים לישראל. אני מניח שהבחור מהמכס שבודק כל ארגז בכל מכולה לא דיקדק במכולה שלהם.

ראש הצוות, טום, לא היה מאד מופתע מהסיפור, וסיפר שאחד המובילים החדשים אצלו ניסה לארוז פעם דלת מרתף לאחר שהוציא אותה מהצירים שלה, כי טום אמר לו להביא כל דבר שזז. 

בכל מקרה, לקח למובילים 3 שעות לארוז את כל הדברים שלנו ב-71 ארגזים שהם הביאו. יצא שזה בדיוק התאים למידה של ה-vault, שזו מעיין קופסת עץ ענקית (בערך רבע מכולה), שנשלחת בתוך מכולה והמחיר שלה קבוע. אם היינו שולחים גם את הרהיטים, היינו צריכים לקחת מכולה שלמה. אבל זה כבר שזה עולה $6000 (כמעט פי 3). במחיר הזה אפשר לקנות את אגף הילדים של איקאה, אז נקנה רהיטים בנתניה.

סרט: האריזות מתקדמות

האופניים למי שלא זיהה

הילדים הספיקו להגיע ברגע האחרון מהגן, כדי להספיק לארוז את האופניים של עצמם.

סרט: הילדים עוזרים

סה"כ הם לא קיבלו עצבים מיוחדים מזה שהבית שלהם נעלם והם יותר התרגשו לעשות בועות על המרפסת, שזה באמת כיף.

את שאר השבוע נבלה במכירת הרהיטים שלנו ואז ניסע לחופשה לצפון.

(קנדה)




נ.ב.
הדירה אחרי:

מחסן חבילות

אמנם אנחנו עדיין פה בשישה שבועות הקרובים, אבל יש כמה סימנים שהמסע הביתה כבר התחיל:

1. הבית שלנו מלא בארגזי ענק של בני משפחה שלא-יצאו-פראיירים (ובצדק) והעמיסו על המשלוח שלנו כל מה שחלמו אי פעם לקנות באמריקה ולא היה להם מקום במזוודה. לרועי לדוגמא, כבר אין גישה ישירה לצד שלו של המיטה בגלל קיר הקרטונים.

יש כמה בני משפחה שיכולת ההתמודדות שלהם עם הגמילה הצפויה מאמזון מדאיגה אותנו (לא נוכל לחשוף את השמות, מתוקף חסיון לקוח-מחסן חבילות). מערך התמיכה הנפשית במשפחה מיודע על מצב החירום והוא נערך לקלוט את הנפגעים למתן טיפול ראשוני.

2. גם אנחנו לא רוצים לצאת פראיירים ומעמיסים על המשלוח של עצמנו כל מה ש"אולי אחרי זה נרצה מאמריקה ונתפוס את הראש איך לא קנינו כשהיינו שם".
התחביבים שלנו השבוע: קניות, קניות והחזרות של דברים שקנינו.

3. אפילו עשהאל ושירה, החברים שלנו מניו יורק, שמבטיחים כל הזמן שיגיעו לבקר אותנו בבוסטון, הבינו שאם לא יגיעו השבת, יפספסו לתמיד. צ'יק צ'אק הם התייצבו פה.

ישר השווצנו להם עם ה"סנטרל פארק" המקומי של בוסטון

אילנה ואבישי רוקדים עם צפרדע מקומית

פעם ראשונה שלי בסירת ברבור!!
(רועי כבר עלה עליהן שלוש פעמים, אבל מי סופר)

שירה מספרת את סיפור הילדים הקלאסי על הברווזונים בפארק של בוסטון

הברווזונים בפארק של בוסטון

זהו, ביום שני הקרוב מגיעים המובילים ולוקחים את הדברים שלנו לישראל.
בזמן שהחפצים ישוטו באניה,  אנחנו נפנה את הדירה כמה ימים אח"כ, ניסע לטיול ארוך לקנדה, נגור שלושה שבועות בסאבלט, נטוס לארץ - ועדיין נגיע לשם לפני המכולה :-).

לכל שבת יש מוצאי שבת

תם סופשבוע של יום-העצמאות האמריקאי וזה הזכיר לנו לכתוב קצת על החזרה שלנו לארץ.

אנחנו כאמור הגענו לארה"ב לתקופה של שנתיים, איני יודע מי ספר, אבל השנתיים תמו ואנחנו מתחילים בסידורי החזרה ארצה. החברים והמכרים פה די מתפלאים שגם קבענו תקופה ואנחנו גם עומדים בה.

אני מבין על מה הפליאה: בוסטון וברוקליין הן ערים נקיות עם מבנים יפים, פארקים מוריקים עם מזרקות ומשחקים לילדים. יש לנו פה חברים נהדרים ולהם ילדים חמודים לא פחות. האנשים ברחוב וברכב שלידך נחמדים משהו, אומרים סליחה, בוקר-טוב ומכירים בזכותך לקיום (ולזכות קדימה). הילדים לומדים בגנים ובכיתות קטנות ונטולות אלימות עם מורות שיכולות לתת להן תשומת לב מלאה. בסופשבוע אפשר לקפוץ לניו-יורק או לקייפ-קוד או סתם לנסוע על קו החוף של האוקינוס. האוטו ענק ולמרות זאת הדלק עולה פחות.

אכן מאד מאד כיף פה!

מצד שני, בישראל לילדים יש סבים, סבתות דודים ובני דודים וכשעושים איתם סופשבוע, זו חגיגה אמיתית. יש חברים יקרים ולהם ילדים חמודים לא פחות. יש שווארמה וחומוס נורמאלים ובכלל האוכל הרבה יותר טוב. על המדפים בחנות יש את אותו המבחר שיש באמריקה ומכמה בחינות אפילו מבחר מוצלח יותר. יש הרבה לאן לטייל, והאמת, אני קצת מתגעגע למדבר. בישראל יש חורף נורמאלי (נשבעתי פה שבחיים אני לא אגיד יותר קר לי בארץ), אך מצד שני אין שלג שזה כיף.

אכן מאד מאד כיף גם בארץ!

כנראה שאם אתה לוקח את החיים בקלות, כיף לך בכל מקום. אז אם כבר כיף, אז שיהיה בארץ שלנו, ביבי או לא ביבי.

הסידור הראשון שעשינו היה להזמין את כרטיסי הטיסה. מייד כשלחצנו על כפתור Submit באתר ההזמנות, הבנו שהתהליך התחיל והגלגלים התחילו להסתובב. האמת היא שזו לא מדענות גרעין להעביר משפחה מצד אחד של העולם לצד השני בעת המודרנית. מזמינים הובלה מאייזיק, מפרסמים את הדברים שלא שולחים בפורום הישראלים ב-Yahoo וב-Facebook ומתחילים לשבת כבד על אמאזון להזמין דברים שהמשלוח יקח לארץ, במקום לקנות אותם מאוחר יותר בארץ במחיר כפול (בגדים לילדים, מחשבים) ולפעמים משולש (לגו, מושבי בטיחות לרכב).

אתמול בערב ביקר אותנו בחור נחמד בשם אסף שמגיע עם משפחתו לכאן לרילוקיישן (שאר המשפחה יגיעו בשבוע הבא). הוא קנה מאיתנו שידת מגירות קטנה. זה לא חפץ כבד במיוחד אבל המשמעות הסימבולית שלו היא כבדת משקל, בעיקר בגלל שזה הדבר הראשון שאנחנו מוכרים והבית שלנו בשנתיים האחרונות מתחיל בתהליך של העלמות מתחת לרגליים שלנו. זה קצת מבאס, אבל כנראה צפוי.

אסיים במשפט של ד"ר סוס שאומר: "אל תבכה כי זה נגמר, תחייך כי זה קרה".

ויש לנו 14,500 תמונות להוכיח את זה (אחרי מיון).

הדירה מתחילה להעלם

אנחנו חזרנו להיות תיירים לכל דבר ועניין מאז שיש לנו כרטיסים לארץ

ליד החזרות להופעה של 4 ביולי

העיר מתכוננת ל 4 ביולי

בשבוע האחרון כל יום פה 34 מעלות. אין באמת יתרון על הקיץ הישראלי.

כאמור, נחמדים

ברוך בורא היפנים שבראו את הטיימר שמאפשר לי להיות בתמונות