יום חמישי, 23 באוגוסט 2012

חלב שקדים

בשבועיים האחרונים לא הזדמן לנו לצאת לסוף השבוע. אבל, הגיעו מים עד נפש, הכרזנו שבסופשבוע האחרון נוסעים ויהי מה! נכנסנו לאינטרנט להזמין חדרים במלון. שתי דקות אחרי זה התפוצץ לי הלמעלה של הראש כשראיתי שנאלץ להיפרד מ $300 - $400 ללילה במלון כוכב אחד. החלטנו שלמכור כליה שלי אולי יפתור את הבעייה הפיננסית אבל לא התלהבתי מכל האופרציה הקשורה בנושא (המון ניירת).

אבל רגע, אלה הם המחירים באמצע אוגוסט בכל במקומות הפופולריים, ניופורט, קייפ קוד וכו', אולי נלך למלון במקום שלא כולם נוסעים אליו? ואכן, מצאנו מלון של מריוט אשר משמש את עובדי סיסקו בימי חול אבל בסופי שבוע עומד נטוש כמו בית-קפה בחדרה. לא פלא ששילמנו עשירית ממחירי התופת שביקשו במקומות המבוקשים.

סיסקו האלו, הקימו משרדים בני חמש קומות בין הרים ושדות, פשוט מקום יפיפה. אבל, צריך לדעת איך לגרד אטרקציות באזור הזה. כאמור, זהו אינו מקום תיירותי. אך אל חשש, ידידנו גוגל מפות לא איכזב גם הפעם ועזר לנו למצוא מה לעשות.

את הבוקר התחלנו במסעדה מדהימה ב"עיר" שניקראת לינקולן. "עיר" במרכאות כי זה רק כמה בתים בין השדות.
לאורית לא היה מזל כי בעודה מנסה למנוע משיר לאכול כף חמאה, נשפך עליה הקפה שלה, והוא היה חם.
שיר ניצלה את המהומה כדי לאכול את החמאה.



הנקודה "התיירותית" הבאה שלנו היתה בית-הספר היסודי של העיר (אמרתי לכם שאין שם הרבה אטרקציות תיירותיות).
אבל לפני שאתם מעניקים לנו את התואר "האנשים הכי עלובי נפש שעשו רילוקיישן לבוסטון", חשוב לציין שבחצר בית הספר היסודי, שנמצא באמצע יער, עמד לו המתקן הזה:


היה ממש כיף, המבוגרים והילדים התרוצצו על גשרי העץ, בין המגדלים ועל הנדנדות. לא להאמין שהגן הזה זמין יומיומית לתלמידי בית-הספר כאן. בבית ספר ארלוזרוב בחדרה, לדוגמא, האטרקצייה היתה מיכל סולר שעמד בחצר.

ההצלחה היתה כמעט מושלמת אלמלא שיר נעקצה באצבע מצרעה בסיום הפעילות. כאב לה מאד, אבל היא היתה כרגיל ממש גיבורה.

מה עושים נגד עקיצה של צרעה? שאלנו את גוגל.
כמו כל דבר באמריקה, הפתרון זה כסף. 
צריך ללחוץ מטבע של סנט על העקיצה למשך רבע שעה וזה עובר. מסתבר שהנחושת של הסנט (בישראל זה מטבע ה-10 אגורות) סופחת את הארס או משהו. לא בדיחה, עבד! עד אחר הצהריים שיר לא זכרה באיזו אצבע נעקצה. 

אחה"צ שקט במלון

ביום השני, נסענו לעיר לוול, שהיתה במאה שעברה עיר תעשייתית משגשגת (בעיקר בתחום הטקסטיל) ונפלה כמובן לקרשים בסוף המאה, כשכל היצור יצא מארה"ב. עכשיו היא החליטה להתאושש באמצעות התיירות והמירה את מבני התעשיה הגדולים למוזיאונים ולאטרקציות תיירותיות.

מרכז המבקרים

נראה שהרבה מחשבה וכספים הושקעו כדי למשוך תיירים. הכל נורא יפה ומהנה. אולי העיר הכי מושקעת שראינו בניו אינגלנד.
רק תיירים אין.

שימו לב לסצנת התיירות ההומה בעיר לוול. יש יותר עובדי ענף תיירות מאשר תיירים

.

שתי (!) נהגות מסיעות את הקרון הריק. הלוואי על רכבת ישראל
באיזשהו שלב, למשפחה השניה שבילתה באותו יום בלוול, נפל כפכף למים מהגשר. חמישה עובדי תיירות נזעקו מיד ל"אירוע" ועסקו בלפתור את המשבר. לכפכף שלום! זה בהחלט יכניס קצת פלפל לדו"ח סוף יום שלהם.

מבנה התעשיה שהומר למוזיאון הטקסטיל




תראו איזו תצוגה מרשימה! הילדים קיבלו אטמי אוזניים

מכיוון שהתחלנו את הבוקר בדיינר ספוג שמן, נכנסנו אחרי המוזיאון למקום טבעוני "רוחְני" ושאנטי כדי להספיג את השמן באיזה שייק פירות. "אפשר להוסיף חלב לשייק?", שאלנו מלאי אופטימיות את המוכר בשרוואל שנחת זה עתה מהודו. "בוודאי!" הוא אמר, "יש לי חלב סויה, חלב שקדים או חלב אורז" (חלב אורז? באמת?). חייכנו בנימוס וביקשנו שיכניס מים.
  
רז מחכה בשאנטי לשייק

כדי להיטהר מכל הבריאות הזאת, עצרנו בדרך הביתה בהמבורגרייה. אין מה לעשות. אצלנו הפרה נותנת חלב (ולא השקדים). ואם שוכחת איך לתת החלב, נכנסת להמבורגר חת שתיים!

בברוקליין כבר התחילו השקיעות המפורסמות של סוף הקיץ! גם אצלכם?