יום שבת, 7 במאי 2011

נסיעת הכנה

איזה מזל שנסענו. זאת היתה נסיעה כ"כ מוצלחת, בכל מובן אפשרי.
היום הראשון היה קצת הפכפך. אבל עד היום האחרון הכל כבר התישר. כל מה שרצינו, הושג.
מה בעצם רצינו להשיג? לשכור דירה, לסחוב חלק מהציוד, לפגוש את העמיתים שלי שם ולהכיר את המשרדים ואת העיר. בקיצור: להקל ולהפחית את ההלם ביום שנגיע, בכל דרך אפשרית.
לקחנו את ארבעת התיקים הגדולים ביותר שמצאנו (למשפחת שני יש תיקים שיכולים להכיל את כל הילדים שלהם, וזה הרבה). מלאנו אותם עד כמה שיכלנו בציוד מורכב יחסית, כדי להקל את הסחיבה בנסיעה הבאה. מקרן (אין סרטים החודש), מחשב, הרבה בגדי חורף (בארץ אין להם כבר שימוש), 1.5 זוגות נעליים (סיפור אמיתי), שמיכות, מזרונים ואפילו כמה ספרים. בסוף גם הוספנו כמה בגדים בשביל השבוע ותיק כלי רחצה (בכל זאת, נסיעה לחו"ל).
בטיסות בדרך הלוך, הרגשנו שאנחנו עורכים חזרה לדבר האמיתי – הנסיעה עם הילדים. בכל שלב ניסינו לתכנן איך עוברים את השלב הזה עם 8 תיקים, עגלה, 2 כסאות רכב, תיק החתלה, תיקי עליה למטוס ושני ילדים מתוקים.
בטיסה הראשונה, התעלפתי. ככל הנראה, ישבתי יותר מדי שעות בלי תזוזה. הערתי את רועי בזמן. הרמת רגליים זריזה (הוא מתודרך ע"י אמא שלי מהיום הראשון שאנחנו יוצאים), שתיית סוכרים (קולה), הליכה לאורך המטוס והכל חוזר למסלולו. כדאי להשתדל לא להתעלף כשניסע עם הילדים.
בוסטון מאירה לנו פנים. אנחנו נוחתים בשמיים נקיים לגמרי, שמש כתמתמה של בוקר והמפרץ פשוט יפהפה.
אוספים את הרכב השכור (מי היה מאמין שאזכה לראות את רועי שוכר רכב קומפקטי בארה"ב) ורועי מקפיץ אותי למשרד. הוא יוצא לאחסן את הציוד שלנו (self storage) בדרכו לעבודה החשובה – מציאת דירה.
מתחם המשרדים שבו יושבת החברה הוא פשוט מרהיב. זוהי תעלה קטנה שיוצאת מנהר הצ'ארלס שסביבה בנו מתחם מגורים, משרדים, קניון מוצלח (Galleria Mall) והכל בליווי מדשאות, עצים שמלבלבים עכשיו ומזרקה מרכזית ענקית. המשרדים עצמם חדשים, צבעוניים, עם הרבה מרחב. אמנם open space, אבל מאוד מואר ומרווח. הופתעתי עד כמה הם יפים, כי אף אחד שחזר משם לא תיאר אותם ככה.


כולם מקבלים את פניי בלבביות. זה משהו שהאמריקאים מאוד טובים בו. דותן עורך לי סיור קצר במשרדים ואני מתישבת באחד השולחנות הפנויים. מדליקה מחשב ומתחילה לעבוד. פתאום מתגנבת לה תחושת עצבות. אני מרגישה זרה, בודדה ומיואשת. שאלות קיומיות כמו: מה אני עושה פה? עולות בראשי. אני הולכת למטבח לקחת קפה ומתחילה לקשקש עם רוב, מתכנת צעיר שהתחיל לעבוד שם לפני שבועיים (מחלקת הפיתוח מלאה עכשיו במתכנתים חדשים אחרי הפיטורים בתל אביב). אח"כ יוצאת לצהריים עם קבוצה של מתכנתים. כבר לא כ"כ זרה.

בפגישה שלי עם אן אחה"צ מתגלות חדשות לא טובות. "מה קורה עם הויזה?" שואלת אותי אן. "זה מה שבאתי לבדוק איתך" אני עונה. מתקשרים למשרד עו"ד המטפל בבקשה לברר. ארין, ממשרד עורכי הדין אומרת שג'ף העו"ד שמטפל בנו בחופשה ולכן לא ניתן לחתום על מסמכים וחוץ מזה חסרים מסמכים מקצועיים והגדרת התפקיד וכו'. אלה מסמכים שכבר נשלחו להם שבועיים קודם, וחשבתי שהכל נסגר מאז. הסתבר ששום דבר לא התקדם.
רועי פוגש באותו יום כמה מתווכים שמייאשים אותו שבאנו בתקופה לא טובה. אין דירות. יש דירות רק לספטמבר.
באותו ערב אנחנו יוצאים לQuincy Market והתחושות מעורבות. אמנם בוסטון נראית עיר נחמדה וברוקליין נראה מקום יפה לגור בו אך הכשלונות בסידורים שתכננו (ויזה, דירה) מבאסים אותנו. גם הג'ט לג נותן אותותיו ואנחנו הולכים למלון להתרסק על המיטה.

אבל למחרת הכל משתפר.

אן, שרואה את התגובה הנסערת שלי ומבינה שבקצב הזה התוכניות שלנו על הראשון ליוני לא יקרו, מתחילה ליצור עליהם לחץ לקבל אישור מג'ף מהחופשה ולהחתים אותה בהקדם כדי לשלוח את כל מסמכי הויזה עוד באותו השבוע. בסופו של דבר, המסמכים מגיעים אליה כבר למחרת השיחה, וביום רביעי הם נשלחים לרשויות. מרגע שהרשויות יודיעו שהמסמכים התקבלו, נתחיל לספור 15 ימים. אח"כ יהיה צריך לאסוף אותם מהשגרירות וזה בטח גם יקח כמה ימים. אם לא הייתי נוסעת לשם, הכל היה מתעכב עוד כמה שבועות, כי אן לא מטפלת בזה כראוי ומתעלמת מכל הפניות שלי אליה בנושא.
רועי, שרואה מספר דירות ביום שלישי, מגלה שהמצב פחות חמור משהוצג לו. הוא מוצא לנו שלוש אפשרויות טובות. כל הדירות מצולמות עבורי בוידאו ובערב אנחנו מחליטים את סדרי העדיפויות ביניהן.
 הדירה שנבחרה היא בבניין דירות שנקרא Dexter Park שקיבלנו עליו המלצות מחברה של ארבל. זה מקום שמאוד נוח לגור בו כי הכל מטופל באמצעות חברת ניהול והרבה סטודנטים וישראלים גרים שם. האזור שבו היא ממוקמת הוא נהדר ויש תחתיה שלושה פארקים!











הבית ממול
הפארק מתחת לבית



הפארק הגדול ליד הבית
אנחנו כבר מתכננים עליו
השכנים





 








על הבוקר אנחנו פותחים חשבון בנק אמריקאי ומעבירים אליו דולרים כדי שנוכל לתת צ'ק פקדון לבעל הדירה.
בדרך לפגישה בבנק, אנחנו מטיילים קצת בשכונת ברוקליין ופתאום אנחנו שמים לב שאנחנו ברחוב של סטיב – הגנן העתידי של שיר ורז. אמרנו לעצמנו- אולי נציץ, נראה מה רואים. סטיב עומד במרפסת עם אבא וילד ורואה אותנו מציצים ומזמין אותנו בשמחה להיכנס. זה לא לפי כללי הנימוס האמריקאים, להגיע ככה בהתקלה, אבל הוא מתיחס אלינו בחמימות ונראה כאילו שלא אכפת לו. סטיב נראה כבחור נחמד והילד שהיה שם נראה מבסוט מהחיים.
יציאה לילית אחת ל North End ועוד ביקור אחד בגנים ב downtown של בוסטון עם סקוט (המנהל העתידי שלי). שיחה נחמדה עם ג'ורג' המנכ"ל, טיול רכוב של רועי ל Winthrop , ארוחת צהריים עם גיורגי וצ'יק צ'אק צריך כבר לחזור הביתה. אנחנו כנראה עוד נחזור לפה...

עכשיו אנחנו כבר במטוס חזרה. אנחנו נורא מתגעגעים לשיר ורז, למרות שלפי הדיווחים מהשטח הם בכלל לא מרגישים בחסרוננו ועושים כיף גדול עם הסבים.

2 תגובות:

  1. שלום לכם ,

    קודם כל שיהיה בהצלחה.

    לאחרונה קבלתי הצעת רילוקיישן לאזור בוסטון ואשמח נוכל לשתף פרטים רעיונות וכו'

    תודה ,

    יניב

    ry77@walla.co.il

    השבמחק
  2. אחח, השאלה הנצחית "מה קורה עם הויזה?". אל תקחי את הזילזול בטיפול בויזה באופן אישי. עורכי הדין שמטפלים בויזות הם פשוט התחתית של האבולוציה. אלה אנשים שבלית ברירה בחרו לעבוד במילוי טפסים כי אין להם יכולת לעשות שום דבר יותר אינטיליגנטי. וזה שמי שצריך להשגיח עליהם זה נשות HR שאינטליגנטיות עוד פחות מהם מסביר למה אם את לא תשבי להם על הוריד הויזה גם לא תגיע בעוד שנה.
    כל אחד מהחברים שלנו בארה"ב, כולל אני, עבר פשלות איומות בטיפול בויזה (בהתחשב בזה שכל מה שהעו"ד צריך לעשות זה למלא טופס די בסיסי, לשים במעטפה עם בול ולשים בתיבת דאר, כל פשלה תחשב כפשלה איומה). "בזכות" העו"ד וה-HR הויזה שלי הגיעה תוך 4 חודשים במקום תוך חודש...

    השבמחק