השחורים עולים על וושינגטון - חלק ב'

למה בעצם נסענו דוקא לוושינגטון די סי?

כי בוושינגטון יש שדרת עצי דובדבן מפורסמת שפורחת באפריל מלווה בפסטיבלים, מופעים ושאר ירקות. אבל בעקבות החורף הקל שהיה פה, פריחת הדובדבן הקדימה השנה בחודש וחצי. וכשהגענו כבר לא נותר אפילו פרח אחד.
אבל אנחנו לא נצא פראיירים! במהלך הנסיעה בפנסילבניה, כשנסענו בדרכים הצדדיות, נתקלנו ברחוב יפהפה מלא בפריחה של הבן דוד של הדובדבן - דובדבן נוי:

דיירי הרחוב המנומנם הופתעו לגלות תיירים מצלמים את העצים בחצר שלהם אבל אותנו זה לא הרתיע. טוריסטיקו קקולוקו. לא מבינו אנגליתוס.

לוושינגטון הגענו יום אחרי דרך סדרה של כבישים ראשיים ומחלפים מסמרי שיער ומבלבלים כך שהג'י פי אס אמר שהוא מרים ידיים בשלב כלשהו. איכשהו נפלטנו מאיזה פנייה היישר לקדמת המלון שרנו "הבאנו שלום עליכם" והתמוטטנו בחדר המלון שהיה מוזמן מראש למזלנו.

וושינגטון מלאת מוזיאונים. ולמחרת התחלנו במוזיאון השואה, יום אחרי יום השואה, שהוא מאוד מרשים ושונה מכיוון שהוא כתוב כתסריט שהולך לפי ציר הזמן ופורט על מיתריך בדרכים הוליודיות.

במוזיאון האומנות, הילדים עזרו לנו להבין את תערוכת ציורי החיות היפניים אבל הם קצת איבדו עניין באומנות המודרנית, לא שרועי הביע עניין. כשהם מאבדים עניין הם מתחילים לעשות בלאגן ואכן "ראשויות החוק" ניגשו אלינו מספר פעמים לגבי כך שאנחנו מפירים את הסדר המוזיאוני המוקפד. כמו שרואים בתמונה התחתונה, התמונות מוצבות בגובה במאפשר גישה מלאה לילדים שזה מלחיץ לכולם. (רועי: מזל שזה אומנות מודרנית כך שגם אם הילדים מורחים על זה משהו קשה לדעת אם הם קילקלו את זה)

תמונה ראשונה ואחרונה מהמוזיאון. מסתבר שאסור גם לצלם

הבנים נהנו ממוזיאון התעופה והחלל בזמן שהבנות (ורז) חיפפו ושתו קפה בסטארבקס.
המוצג המצחיק מכולם זה בואינג 747 שאנשים נכנסים לראות אותו מבפנים וכשאנחנו חושבים על הטיסה שהיתה לכאן, אנחנו רק חיפשנו איך לצאת החוצה סוף סוף. רק חסר לתת פה טעימות של אוכל מטוסים בשביל "החוויה".

רועי עושה "אוירון", הפעם לא לרז

במוזיאון הטבע כולם נהנו מלבד החיות שפוחלצו לטובת האירוע.

...בחיפושיו אחר חנות חרסינה

חוץ מזה, הספקנו לטייל ב mall של וושינגטון שאין בו אפילו חנות אחת, אלא רק משטחי דשא, בריכת ענק וכל האנדרטאות החשובות. משטחי הדשא והבריכה עוברים שיפוץ מאסיבי, מזל שאת האנדרטאות קשה להזיז והשאירו לנו אותן שם.

The mall - Under Construction

אפילו לאנדרטת וואשינגטון (שזה האובליסק הגבוה) אי אפשר היה להכנס כי היא נפגעה ברעידת האדמה מלפני שנה ויש לה סדק גדול למעלה. זה ממתין עד שימצאו שיפוצניק שמוכן לסדר סדקים בגובה 140 מטר.

אנדרטת לינקולן

אמא שלי עברה מאיתנו סדנת חינוך לנימוס אמריקאי.
כאן כששואלים אותך שאלה, למשל במסעדה: "שולחן לכמה אנשים?" אתה לא עונה "שישה" כמו בעברית. אתה אומר "six, please". בעברית זה נשמע מוזר לענות "שישה בבקשה", סה"כ שאלו אותך כמה ואתה עונה תשובה לעניין. אבל באנגלית זה הנימוס. זה נחשב חצוף לענות בלי ה-please. באיזשהו שלב ניסינו לחנך את אמא שלי להוסיף please לתשובות שלה. הבטחנו לה נקודות כל פעם שהיא תשלב את המילה please. לאט לאט היא התחילה לצבור אותן. זה כמובן הוסיף הרבה צחוקים לטיול. לפעמים זה יצר לבטים: כשהיא נדחפה בתור אבל הוסיפה please - שווה נקודות? איש אחד בירך אותנו לשלום. אמא שלי ענתה לו hello  בחזרה ואז קרצה אלינו: "להוסיף please"?

כרגע המאזן שלה שלילי אחרי שלימדה את רזי איך להתנהג כמו ישראלי בגן השעשועים ואיבדה נקודות.


בין המוזאונים הבריגו האמריקאים מזרקות עם מי קרח, מה שלא הפריע לילדים להכניס את הרגליים בפנים. טוב, וגם לנו.

גבעת הקפיטול

הבית הלבן

תמונה לפני שנכנסנו לקפה של אחה"צ עם הזוג אובאמה. 

לאחר שלושה ימים שימשיים בוושינגטון, התקדרו השמיים ואת הדרך חזרה צפונה לכיוון בוסטון וניו-יורק עשינו בגשם סוחף.

העצירה האחרונה לפני ניו יורק היתה בגן בוטני בשם Longwood באזור פילדלפיה.
קיבלנו עליו המלצה מבחורה ישראלית שפגשנו במוזיאון בבוסטון וסיפרה לנו שכשהיא רק הגיעה לארה"ב היא התארחה אצל משפחה רחוקה שסיפרה לה על המקום. כמובן שאי אפשר להתעלם מהמלצה כל כך קונקרטית מאנשים שאנחנו כל כך סומכים עליהם ולכן הזזנו את הטיול ודילגנו על פילדלפיה כדי להספיק להגיע אל הגן.

ואכן, זה היה אחד האתרים המרהיבים של הטיול.

גנים לרוב

ומזרקות מכל עבר

פריחות

וזוגות טריים מצטלמים עם זר החתונה שלהם

המשך - וזוגות טריים מצטלמים עם זר החתונה שלהם

גם לילדים הקצו חלק מהשל מבוכים ומזרקות מצחיקות

בכלל, מה כבר יכול ללכת רע כשמשלבים גן בוטני, איש פרחים ותקופת האביב??

אז אם המשפחה הרחוקה של הבחורה שאני כבר לא זוכרת איך היא נראית ובטח לא את השם שלה, קוראת עכשיו את הבלוג: תודה רבה! שיחקתם אותה!!

ההורים שלי נהנו מהרבה זמן עם הילדים במכונית. אצל שיר כל דבר שעשתה לווה ב"תראה סבא". רז נהנה מהחרוזים שאבא שלי חרז לו והקשיב בסקרנות גדולה לסיפורים שלו. ברגע שרז נכנס למכונית, גם אם לרגע קצר, הוא הוריד את הנעליים והגרביים שלו. אמא שלי ישבה ליד רז ורוב הטיול עסקה בלנעול לו בחזרה את הנעליים ולגרוב את הגרביים ובמשא ומתן איתו על הנושא.
אפשר לקרוא כאן איך אבא שלי מסכם את החוויה (הוא כותב יותר יפה ממני).

לפעמים גם שיר תרמה למאמץ המלחמתי עם רז והשתדלה להעסיק אותו:

ביום האחרון עצרנו במנהטן כדי לשים את ההורים שלי במלון שלהם ומשם המשכנו בנהיגה על מנת להגיע לבוסטון עוד באותו יום.
אבל כבר נכנסנו למנהטן - אז לא נעצור לרגע לקפה קצר בבית קפה האהוב עלינו?

או לאיזה משחק קצר בגן שעשועים בUnion Square?

או לאיזו קניה קטנה בחנות הספרים האהובה על רועי?
או לאיזו גיחה קטנה לחנות כלים האהובה עליי?

בקיצור, הגענו מאוחר מאד לבוסטון אבל כולם קיבלו מתנות. וזה מה שחשוב פה לא?