יום הזכרון האמריקאי שחל השבוע אינו דומה בכלל ליום הזכרון הישראלי. לדוגמא: בעוד הרדיו הישראלי משמיע שירים עצובים, פה הרדיו משמיע את רשימת הסיילים השווים ביותר, איפה הולכים להיות המטסים והזיקוקים ובכלל יש מוסיקה שמחה ברדיו. הדיכאון הוא מהם והלאה.
היות וגם ביום הזכרון נותנים עוד יום של חופש לסופשבוע (על מנת שתספיק את כל הקניות), החלטנו לנצלו ולהיפגש עם עשה ושירה שגרים בניו יורק. בשיחת טלפון, עשה התנצל ואמר שהם בדיוק מבקרים בארץ. אבל אנחנו לא כאלה שמוותרים, אז נסענו להתארח אצלהם למרות שלא היה מי שיארח.
בדרך לניו יורק, עשינו עצירה במקום יפה, על חופה של עיר בשם New Haven. על הנייר זה היה מרשים: חוף פסטורלי, מגדלור, מגרש משחקים לילדים אל מול הנוף, מה כבר יכול לקלקל משהו מושלם כזה.
תשובה: גדודי ברחשים עוקצים. נבלות, גמרו אותנו. ברחנו בריצה קלה לאוטו ושם עוד הוצאתי לרז עוד ברחש מהאוזן שניסה לתפוס שם פיסת נדל"ן.
מספר כבישים מהירים לאחר מכן, נכנסנו עקוצים אך אופטימיים לבית של שירה, עשה, אילנה ואבישי בלונג איילנד.
למזלם של הילדים, לא כל הצעצועים נלקחו לביקור בישראל והילדים חגגו עליהם ושמחו:
בארוחת הבוקר למחרת רז הטיח את מיקי מאוס ברצפה. מיקי כמובן נשבר והשאיר את מיני מאוס וגם אותנו שבורי לב והמומים. עד סוף הביקור הצלחנו להחליף את הזוג השבור בזוג טרי (תודה לדיסני.קום).
עשה, מקוים שהצלחנו להחזיר את הכל למקום הנכון |
מיני ומיקי המקוריים, עדיין בזירת האירוע |
אחרי ארוחת הבוקר נסענו לניו-יורק לביקור ב Roosevelt island שזהו בעצם אי של ניו-יורק. ההגעה אליו היא אטרקציה, כי קו הרכבת התחתית הוא בעצם רכבל שעובר בין הבניינים ומעל הנהר בגובה עשרות מטרים. הרכבל אמנם הרשים את הילדים אבל לא כמו מראה ה"אוטו גלידה" הממזר שחיכה מיד אל מול היציאה של הרכבל וגרם להתרגשות רבה בקהל. מיד כשראיתי שיש לו שלט נטול מחירים של דגמי הטילון השונים, הבנתי שאנחנו בבעיה.
האי היה נטול אטרקציות מיוחדות, אם שמים בצד את העובדה שנשקף ממנו הנוף של מנהטן ושיש בו גן שעשועים. באמת שהיה יום חם, אז נעצרנו שם לתפוס קצת רוח בעוד הילדים התגלצ'ו.
לאחר כמה דקות ניגש אלי רז וטען שיש לו חול בנעל שמפריע לו להספקים. נתתי לו הרצאה קצרה בצירוף שקפים שזה לא ייתכן, היות וגן השעשועים מרוצף כולו בגומי שחור והחול היחידי באיזור מוצג בצנצנת בגוגנהיים. אז הוא מיצמץ ושלף את הנעל משם נשפכו 300 גרם חול. מאיפה לכל הרוחות?!
את המשך היום עשינו במנהטן שם ניסינו לאכול חומוס ללא הצלחה וסיימנו, איך לא, במסעדת המבורגרים. היה דווקא נחמד ושיר נרדמה לה בנעימים בעגלה בעוד רז מחפש לו הרפתקאות חדשות.
במדריך הטיולים החדש אותו קיבלנו מחנה וילון (תודה!) נכתב שהקתדרלה הגדולה ביותר באיזור נמצאת ממש רחוב לידנו אז שמנו את פעמינו לשם. כשהגענו שיר עוד ישנה אבל לא לזמן רב, שריפה שפרצה לה אי שם הצעיקה כבאיות שעברו לידנו בצפירות רמות והעירו אותה בבהלה. ממש, לא התנהגות נכונה.
נכנסנו כולנו לקתדרלה שהיתה באמת מרשימה וזאת מכיוון שנערכה בה בדיוק חתונה! מוזיקת עוגב נעימה התנגנה ברקע, אלפי נרות נוגים האירו את הקירות, הכומר נאם לאורחים על תפקיד מוסד הנישואין בימינו ועשרות אורחים חגיגיים ישבו בספסלים המרכזיים המוקפים בחבלים. ואז רז ברח לנו בין שורות הספסלים לכיוון החתן והכלה. אני חסמתי אותו מאחור אבל הוא עבר את החבלים ונכנס לאזור החתונה. אורית רצה לפנים אבל נעצרה על ידי הסדרן שלא הבין למה היא מנסה להתפרץ לאירוע. רז המשיך להתקדם לאורך השורות והגיע לקדמת הבמה. כבר חשבתי שהוא יעלה עליה ויפריע להחלפת הנדרים, כשמשום מקום, הופיע לפתע כומר רזרבי שחסם את רז מלהגיע לכלה, ובעזרת הסדרן, השיבו אותו לאורית אשר לא ידעה איפה לשים את עצמה מרוב בושה.
התחנה האחרונה להיום היתה חנות הצעצועים רבת הקומות F.A.O. Schwarz שם הילדים התנהגו למופת ונתנו לנו (המבוגרים) להצטלם עם החבובות ולראות צעצועים מעניינים.
מהממים!!
השבמחקמיכל.
איך נפתרה תעלומת החול?
השבמחקאנחנו עדיין מחכים לתוצאות המעבדה. אבל תחושת בטן שזה הגיע מהחצר של סטיב והוא הסתובב עם זה במשך יום יומיים בנעל.
השבמחקחומוס טוב בניו-יורק, אתם זקוקים לקפיצה קצרה ארצה...
השבמחקזה בדיוק מה שאמא שלי אמרה לי כשאמרתי לה שהקוטג' פה אכיל.
מחקאתה מתרגל לפחות, אין לך ברירה...