יום רביעי, 25 ביולי 2012

כתב הגנה - פוסט אורח מאת שי שני

אני שי שני נשבע בזאת שכל מה שאני כותב כעת הוא האמת, כל האמת ואך ורק האמת
So help me god!
בכדי למנוע מצב משפחתי ידוע של סיפור חצאי סיפורים, אגדות ומיתוסים רק כי הם נשמעים טוב (אני אחסוך לכולנו ולא אתחיל להביא דוגמאות...) אני מנצל את הבמה הזאת כדי לספר לחבר השופטים מה קרה או יותר נכון מה לא קרה כשהייתי בבוסטון.
הוזהרתי מראש ע"י מספר גורמים משפחתיים רמי דרג (השמות שמורים במערכת) ש" תצטרך לשמור הרבה על הקטנים שלהם, אומנם אתה אורח, אבל הם פיתחו מסורת שבה מי שבא אליהם צריך לשמור על שיר ורז, ולתת להם קצת זמן חופשי ביחד"
לא חששתי. אני בא עם וותק של שנתיים טיפול ושמירה על יעלה אז מה זה שבועיים עם תאומים שמהיום שנולדו ישנים שבע שעות רצוף מינימום כל לילה... וחוץ מזה יש לי חוב בייביסטריות ישן לאורית. 
אחרי ארבעה ימים של רביצה בבית, שכללו יומיים התרגלות לזמני ארה"ב, זיקוקים בארבעה ביולי (שעליהם נכתב בפוסט הקודם) שופינג מטורף עם הדודה, וטיול לאי המשקפת עם אבא אריאל התחלתי להרגיש שמשהו כאן לא בסדר...
רועי  טרח להזכיר לי ללא הפסקה שאני צריך לצאת מהבית ולהפסיק לרבוץ על המחשב שלהם, ולהתחיל לבקר במקומות שהוא המליץ עליהם (רואים שהוא לא חי במכינה בגודל מטר על מטר במשך עשרה חודשים עם עוד עשרים איש, ועוד קודם לכן עם משפחת שני המורחבת שכוללת את יעלה, ולכן הוא לא יודע להעריך את העוצמה והכוח שמקבלים מלשבת בשקט ולעשות [כהגדרתו] כלום...)  אבל עדין הם לא השאירו אותי לשמור על הקטנים למרות שהיה להם כמה הזדמנויות לעשות זאת, הרגעתי את עצמי שהם פשוט נחמדים ונותנים לי זמן להתרגל לקטנים, ויצאתי לסרט.
ואז זה קרה! בלי שום אזהרה מראש הם הודיעו לי (יותר נכון שאלו בנימוס...) אם אני מוכן לשמור על הקטנים (שכבר ישנו) בזמן שהם יוצאים לאכול איפשהו. כמובן שהסכמתי! בשמחה הרי כבר הכנתי את עצמי לזה! אז הם יצאו למסעדה וחזרו אחרי שעתיים.
לתומי חשבתי שהנה מעכשיו הם סוף סוף הולכים לצאת כל ערב לבלות קצת... כמה טעיתי...
אחרי יומיים התחלתי לשאול "אורית/רועי לאן אתם תרצו לצאת היום בערב?" לתומי חשבתי שאם אשאל אותם אחר הצהריים (אחרי שהקטנים כבר חזרו) הם יוכלו להחליט לאן לצאת ומתי, וקיוויתי שהקטנים הערים יעודדו אותם לצאת ולהשאיר אותם איתי..
הופתעתי לגלות ש"שש זו שעה מוקדמת בשבילנו לתכנן תכניות" (נשבע כך אורית ענתה לי)  אז ניסיתי שוב מאוחר יותר. כששאלתי אותם בעשר (אחרי שהקטנים כבר ישנו) אם הם רוצים לצאת הם ענו לי שהם עייפים מידי ואין להם כוח...
אז התייאשתי...
אני כותב את כתב ההגנה הזה חבר השופטים כי אחרי שרועי התחיל לרדת עלי שלא עזרתי להם בכלל במהלך השהות שלי אצלם ולא מילאתי את תפקידי כאורח ובלשמור על הקטנים, הבנתי שזה יהפוך להיות מאותם סיפורים משפחתיים שבהם מספרים את מה שנוח למספר לספר ואת מה שנשמע טוב ולא את האמת... הפוסט נכתב במטרה למנוע את הכפשת שמי הטוב ואת יכולותיי כבייביסיטר.
אני מנצל את הבמה בכדי לאחל לאדיבה וגדעון בהצלחה גם בטיסה וגם בשהות שלהם בבוסטון, כי כשאורית התחילה להרהר למה בעצם הם לא יצאו בזמן שהייתי אצלם, היא הגיע למסקנה שזה בגלל שאדיבה וגדעון באים מיד אחרי...

נ.ב.
כדי למנוע מצב שאנשים יחשבו שבאמת לא עשיתי כלום בבוסטון אז הנה רשימה של דברים מעניינם שגיליתי בזמן השהות שלי בבוסטון:

  • כשצופים על בוסטון מלמעלה זה נראה כאילו יש יער ענק מסביבה.
  • המרחק בין ברוקליין לבוסטון באופניים הוא קטן ביותר.
  • מאוד נוח להסתובב באופניים בעיר.
  • משום מה לזירות החלקה על הקרח יש נטייה להיות סגורות בקיץ מבלי שטורחים לעדכן זאת באתר שלהן...
  • לא סתם קוראים למכונית של רועי infinity  ...
  • הכבישים באמריקה שונים מהכבישים בישראל. גם אחרי שעה נסיעה בכביש הראשי אין שום סימן לצורת התיישבות של אנשים חיים...
  • Six flags   זה מקום א-ד-י-ר!
  • שנורווגים הם אנשים מאוד רעשניים אחרי שלוש כוסות בירה...
  • אמריקאים לא יודעים להכין קינוחים כמו שצריך...














3 תגובות:

  1. אחד הפוסטים היפים בבלוג!

    אולי אתה רוצה להצטרף לצוות הכותבים בבלוג? מה אתה עושה בשנה הקרובה?

    השבמחק
  2. אני לא מבינה מכל ה"שישה דגלים" יש לך רק את מכשיר העינויים הפשוט הזה??
    איפה הרכבות שעושות סיבובים ולולאות?

    השבמחק
  3. המבשיר הזה יכול להיות מאוד שימושי בתקופה הקרובה, בכל פעם שהמפקד שלך יעצבן אותך דמיין איך הוא היה צורח בשלב הצניחה למטה...

    השבמחק