אל האינסוף ומעבר לו: חוזרים לביקור - נוחתים באזור ניו יורק

אז לזכר ימים עברו, החלטנו השנה לעשות מיני רילוקיישן לבוסטון ולהעביר את הימים הקשים של הקיץ בניו אינגלנד.

כדי להקטין את לחץ האויר בבית וגם כדי לסיים לארוז, פיזרנו את הילדים ברחבי השכונה אצל חברים ביום של הטיסה. התכנון היה לאסוף אותם לפני, אבל להפוך סיפור ארוך לקצר, רועי הכניס את זוג המכנסיים האחרון למזוודה כשהמונית כבר צפרה מלמטה. מאוחר יותר נגלה ששכחנו את הפריט החשוב ביותר, הסיר הנייד.

את רז כבר אספנו במונית ונסענו לשדה התעופה שם גילינו שקיבלנו פירורי מקומות - כמובן באמצע של המושב האמצעי, אבל בנוסף מחולקים לארבע שורות שונות. עם הרבה רצון טוב הצליחו לקבץ אותנו לשלוש שורות שונות, אבל רצופות.

אני קיבלתי את המושב האי זוגי

הטיסה עברה חלק. כולם ישנו רוב הטיסה, מלבד אולי רז, אחרי שהבין שאין שום הגבלת זמן מסך במטוס…

חוץ מאירוע "אמא, אני חייב פיפי!" אחרי שכבר התחילה הנחיתה ונזיפה שקיבלתי מהדילת לחזור מיד למקום כשבן כבר באמצע הזרם, הכל עבר בשלום והנחיתה היתה מצויינת.

הכל בנתב"ג של ניו-ג'רזי תיקתק כל כך מהר, שהיינו חייבים להתעכב בכוונה ולעצור להשקיף על העיר מהגדה של ניו ג'רזי, כדי לא להופיע אצל ליטל ועידן ב 6:00 בבוקר (בכל זאת, שבת)

התקבלנו בחום אצל עידן עם קפה מעולה, בייגלס טריים (חידוש היסטרי לילדים, בייגל ריינבוו!), בית יפהפה בתוך היער ואינספור ילדים וצעצועים (טוב, רק 3 ילדים).

אחרי התאוששות קלה, יצאנו לטיול קצר בפארק לצד ההאדסון.

צהריים מאוחרות בצ'יז קייק פאקטורי ואנחנו היינו כבר בשלים לשנת לילה שלנו… הצלחנו למשוך את כולם ערים עד 19:00 ואז התרסקנו.

זאת בדיחה משפחתית אצלנו, כשמצטלמים אומרים: Cheesecake Factory!

ביום ראשון בבוקר נסענו לסנטרל פארק לפיקניק של חברים של ליטל ועידן, פרידה מזוג שחוזר לארץ. מדינה קטנה. הבחורה חוזרת לנייס בארץ וארבל מחפשת אותה השבוע כדי להחתים אותה על החוזה הישראלי. מדינה קטנה, נו.

המצברוח היה טוב, למרות הגשם שקצת הפריע.

כולם מכירים את האימרה המפורסמת שסיר נייד שמופיע במערכה הראשונה, חייבים להשתמש בו עד המערכה השלישית. כלומר, אצלנו הוא היה חסר עוד מהאריזות בארץ. שני ילדים שלא נסגיר את שמם היו צריכים לחוות את השירותים הציבוריים בסנטרל פארק. לא נעים.