אני כבר שבועיים עובדת וכולם שואלים אותי (ובצדק) איך הולך.
מבחינת העבודה שאני צריכה לעשות, אני ממשיכה פה את אותו התפקיד בדיוק שעשיתי בארץ.
כיביתי את הלפטופ והכנסתי אותו לתיק בסוף יום העבודה האחרון שלי בסניף התל אביבי והדלקתי אותו חודש אח"כ בסניף האמריקאי. אני ממש ממשיכה לכתוב את אותה שורת קוד שהפסקתי בת"א.
מבחינת בוסים, יש לי פה ראש צוות חדש שחדור מוטיבציה לעשות קוועץ' בננות ולכתוב מחדש כל דבר שבנינו בצוות בזיעת אפנו בשלוש שנים האחרונות. מכיוון שרוב שכבת הניהול של מחלקת הפיתוח ישבה בסניף התל אביבי שנסגר, הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. למרות שאני לא בטוחה שזה נחוץ (אחד המוצרים הטובים בחברה, עם אפס תקלות) ויש בזה גם משהו מעליב, אני דוקא מסתכלת על זה באור חיובי, כי לכתוב דברים חדשים זה תמיד כיף.
====== עכשיו שלב הקיטורים =========
סה"כ עובדים פה פחות שעות (כמו שמגדירה את זה דולי פרטון, "Working nine to five"), אבל הזמן שלוקח לי להגיע הוא ארוך. אני רגילה לרבע שעה נסיעה מרמת השרון.
הרכבת לוקחת לי בין חמישים דקות לשעה ורבע (יום עם עיכובים). אני גם עולה בבוקר בתחנה שהרכבת כבר מפוצצת. אז עומדים את רוב הזמן הזה, די בצפיפות, לא תמיד יש איפה להחזיק אפילו. אי אפשר לקרוא ספר (ניסיתי. לקרוא בעמידה עושה בחילה), אי אפשר לנצל את הזמן לשיחות טלפון. אבל בבוקר פחות אכפת לי שלוקח זמן, מקסימום אני צריכה לקום יותר מוקדם. הבעיה היא אחה"צ. זה מאוד מתסכל, כשאתה רק רוצה כבר להגיע הביתה ולהיות עם הילדים.
בעיקר כשיודעים את האלטרנטיבה. נסיעה באוטו לוקחת 12 דקות מחניה עד חניה. נסיעה באופניים לוקחת 25 דקות. וזאת הסיבה שמיהרנו לקנות לי אופניים.
====== סיום שלב הקיטורים =========
איזה כיף זה אופנים!
קודם כל, זה לא זמן מבוזבז. אני עושה כושר, זה בריא! דבר שני, 90% מהמסלול שלי הוא נסיעה על גדת הנהר, בשביל יעודי לרוכבי אופניים ורצים (יש פה הרבה כאלה). השביל משקיף על הנהר הרחב והיפה של בוסטון, ומעליו נופי הסיטי. זה מראה מרהיב, בעיקר אחה"צ כשהנהר מתמלא מפרשיות וקיאקים.
זה פשוט עושה לי מצברוח טוב! סוף סוף, כי עד שמצאנו את הפתרון הייתי נורא מבואסת.
זה כמובן פתרון זמני בגלל מזג האויר פה. אבל איך אומרת אמא שלי? נגיע לגשר נעבור אותו (אני באמת עוברת באמצעותו את הנהר מדי בוקר).
מה שכן, גיליתי בשבועיים הראשונים שלי בעבודה, שהאמריקאים כנראה אוהבים לאכול.
כמעט כל יום היה אירוע עם אוכל:
מזל גדול שהתחלתי לפדל.
מבחינת העבודה שאני צריכה לעשות, אני ממשיכה פה את אותו התפקיד בדיוק שעשיתי בארץ.
כיביתי את הלפטופ והכנסתי אותו לתיק בסוף יום העבודה האחרון שלי בסניף התל אביבי והדלקתי אותו חודש אח"כ בסניף האמריקאי. אני ממש ממשיכה לכתוב את אותה שורת קוד שהפסקתי בת"א.
מבחינת בוסים, יש לי פה ראש צוות חדש שחדור מוטיבציה לעשות קוועץ' בננות ולכתוב מחדש כל דבר שבנינו בצוות בזיעת אפנו בשלוש שנים האחרונות. מכיוון שרוב שכבת הניהול של מחלקת הפיתוח ישבה בסניף התל אביבי שנסגר, הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. למרות שאני לא בטוחה שזה נחוץ (אחד המוצרים הטובים בחברה, עם אפס תקלות) ויש בזה גם משהו מעליב, אני דוקא מסתכלת על זה באור חיובי, כי לכתוב דברים חדשים זה תמיד כיף.
====== עכשיו שלב הקיטורים =========
סה"כ עובדים פה פחות שעות (כמו שמגדירה את זה דולי פרטון, "Working nine to five"), אבל הזמן שלוקח לי להגיע הוא ארוך. אני רגילה לרבע שעה נסיעה מרמת השרון.
הרכבת לוקחת לי בין חמישים דקות לשעה ורבע (יום עם עיכובים). אני גם עולה בבוקר בתחנה שהרכבת כבר מפוצצת. אז עומדים את רוב הזמן הזה, די בצפיפות, לא תמיד יש איפה להחזיק אפילו. אי אפשר לקרוא ספר (ניסיתי. לקרוא בעמידה עושה בחילה), אי אפשר לנצל את הזמן לשיחות טלפון. אבל בבוקר פחות אכפת לי שלוקח זמן, מקסימום אני צריכה לקום יותר מוקדם. הבעיה היא אחה"צ. זה מאוד מתסכל, כשאתה רק רוצה כבר להגיע הביתה ולהיות עם הילדים.
בעיקר כשיודעים את האלטרנטיבה. נסיעה באוטו לוקחת 12 דקות מחניה עד חניה. נסיעה באופניים לוקחת 25 דקות. וזאת הסיבה שמיהרנו לקנות לי אופניים.
====== סיום שלב הקיטורים =========
איזה כיף זה אופנים!
קודם כל, זה לא זמן מבוזבז. אני עושה כושר, זה בריא! דבר שני, 90% מהמסלול שלי הוא נסיעה על גדת הנהר, בשביל יעודי לרוכבי אופניים ורצים (יש פה הרבה כאלה). השביל משקיף על הנהר הרחב והיפה של בוסטון, ומעליו נופי הסיטי. זה מראה מרהיב, בעיקר אחה"צ כשהנהר מתמלא מפרשיות וקיאקים.
זה פשוט עושה לי מצברוח טוב! סוף סוף, כי עד שמצאנו את הפתרון הייתי נורא מבואסת.
זה כמובן פתרון זמני בגלל מזג האויר פה. אבל איך אומרת אמא שלי? נגיע לגשר נעבור אותו (אני באמת עוברת באמצעותו את הנהר מדי בוקר).
מה שכן, גיליתי בשבועיים הראשונים שלי בעבודה, שהאמריקאים כנראה אוהבים לאכול.
כמעט כל יום היה אירוע עם אוכל:
- הרצאה שבועית על טכנולוגיות חדשות (פיצות, עם תוספות צמחוניות ראויות)
- ישיבת הכרות עם הסמנכ"ל פיתוח החדש (פיצות, עם תוספות בשריות גועליות)
- ארוחת צהריים צוותית (מסתבר שיש תקציב שבועי לזה)
- בחירת עובד מצטיין (בירות)
- קורס היכרות לעובדים חדשים (ארוחת בוקר מושקעת ואח"כ גם סנדויצ'ים בטורטיה (wrap) לארוחת צהריים)
- וכמובן BBQ בסיום הSummer Outing
מזל גדול שהתחלתי לפדל.
הכי כיף זה אופניים לעבודה!!!
השבמחקרק שפה מעבר לגשר רואים רק סמיטריילרים בדרך לאשדוד :/
ארבלית