יום שני, 30 באפריל 2012

השחורים עולים על וושינגטון - חלק א'

אחרי ציפייה והמתנה אינסופית של עשרה חודשים - ההורים שלי סופסוף פה!
כולנו שמחים, מתרגשים ומתחבקים.

אבל אנחנו לא מגלים רחמים: יש לנו לעבור 2000 ק"מ בעשרה ימים עם לו"ז מסודר וצפוף - ואנחנו בכלל כבר באיחור. הם בקושי מספיקים להניח את המזוודות על הרצפה ואנחנו מאיצים בהם כבר לצאת. את בוסטון הם ראו מהמטוס - מספיק טוב, לא?

אנחנו מעמיסים את הציוד. זה לא סיפור פשוט. אמנם שכרנו מיני ואן, אבל בדגם הראשון שקיבלנו (פורד כלשהי) פותחים את הבגאז', מכניסים עגלת תאומים - הבגאז' מלא, נא להשאיר את התיקים והמזוודות בבית. אז רועי נסע אחר כבוד לנמל התעופה כדי להחליף את הרכב לאוטו אמריקאי קצת יותר מרווח (דודג') שאיפשר לנו לצרף גם תיק החתלה.

חידוש טכנולוגי 1: ההורים שלי נחשפו פה לשיטה החדשה למציאת מקומות לינה, שאנחנו כבר התנסינו בה. לא עוד עצירה במתחם מוטלים, כתות רגליים והשוואת מחירים ובסוף התפשרות על המוטל הזול ביותר שהיה נקי יחסית.
זה העולם הישן.
באמריקה עובדים עכשיו אחרת : Priceline. אפליקציה (בסלולרי, כמובן) באמצעותה אתה משתתף במכרז: אתה אומר כמה אתה מוכן לשלם, באיזו עיר ומה המינימום רמת כוכבים שאתה מצפה.
אם זכית, רק אחרי שתשלם יחשף לך מי המלון שקיבלת.
אם לא מצאו לך מלון, לא תוכל להציע שוב מחיר אחר, ולכן יש פה אלמנט של הימור. וזה עושה את המשחק מעניין עוד יותר.
כולם מרויחים מהשיטה הזאת.
המלון: במקום להשאיר חדר ריק, קיבל מישהו ששילם איזשהו סכום. עם זאת, המחיר רצפה שניתן לא נחשף לאחרים מלבד לבנאדם עצמו ששילם.
אנחנו: בתקופה שהיא Off Season כמו התקופה שנסענו, המחירים נמוכים במיוחד. מלבד בוושינגטון עצמה, לא שילמנו מעל שישים דולר באף לילה והמלונות שישננו היו: הילטון, מריוט ודומיהם. הכי פשוט שישננו היה Best Western (שהוא מלון מעולה).
רועי: התמכר להימורים.

עוד שמפנייה בבקשה

מתחילים בנסיעת לילה כדי להגיע קרוב ליעד הראשון שלנו - הר דב (הזכור לטובה משירתה הצורמנית של שיר) במדינת ניו יורק. בפעם הקודמת שהיינו פה לא עשינו את שביל הפסגה כי לא היו לנו מים. הפעם, באנו מצויידים ישירות מ-Costco עם 40 בקבוקים (כל פעם שמישהו סיים בקבוק, שרנו: "40 בקבוקים מcostco על העץ, אבא שתה אחד והוא התפוצץ". ולמי שמכיר את אמא שלי: "39 בקבוקים על העץ, סבתא לא שותה, אז הוא לא מתפוצץ. 39 בקבוקים על העץ...").

התחלנו את המסלול חדורי מוטיבציה אבל הילדים עצרו ליד כל אבן וענף בשביל מה שהאט מאווווד את ההתקדמות. עד כדי כך הקצב היה איטי שבשלב מסויים עקפה אותנו קשישה עם הליכון (לא בדיחה, אמיתי לגמרי), והסבירה לנו שאנחנו בדרך הנכונה לתצפית. הגענו לשם, הצטלמנו  וחזרנו על עקבותינו, רק כדי לגלות שהקשישה השלימה בזמן הזה את המסלול המעגלי.



הגענו סוף סוף לתצפית


הפכנו כל ענף ו-/או אבן בדרך

ביום השני, נסיעה נופית לאורכה של שמורה שנקראת Delaware Water Gap שזו מין רצועה ארוכה של יער עבות עם כל מיני אטרקציות לאורכה, כגון: אובליסק מיוחד על פסגת ההר (פיספסנו בגלל טעות ניווט), עיר אומנים עם חנות מיוחדת (סגורה כי זו לא העונה), ותצפית מיוחדת על ההר שאפשר לראות משם עד ניו-יורק (כביש סגור ל4X4 אז לא עברנו).

סבתא חנה משגיחה שלא יפלו למים. יש לה עיניים בגב עוד מהתקופה במערכת החינוך


ממקל למקל כוחנו עולה



נקודת ההצלחה של היום: צילמנו קרפדה.

נא לא לנשק


ביום השלישי - אנחנו בפנסילבניה. נוסעים לראות איימיש. אלו הם קבוצה סגורה של אנשים הלבושים בצורה ההולמת את המאה ה-17, עוטים זקנים ארוכים ודוחים כל חידוש טכנולוגי. כמה מיוחד! רגע, בעצם למה נסענו לכאן? אפשר לראות בדיוק אותו הדבר רבע שעה מהבית בבני ברק!
אבל הם נוסעים בעגלה עם סוס אז זו בכל זאת אטרקציה, ההמון הסואן האמריקאי מגיע אליהם לחצר באוטובוסי ענק (ודורך על הדשא כדי להשיג צילומי פפארצי טובים יותר). אנחנו הספקנו לצלם חווה איימישית מרחוק ואז המצלמה אמרה לנו - זה מספיק והתכבתה. וקצת טוב שכך.

ביקרנו בכפר הראשון של המתיישבים מגרמניה

האמת היא שזה די הזכיר קיבוץ

למרות שהכניסה לחדר האוכל יפה יותר מהממוצע

איימיש ואפצ'י

אחרי הצהריים נתקלנו בעוד קבוצה של פריקים שנתקעה קצת בעבר (בילדות שלהם): אספני רכבות הצעצוע. הגענו למוזיאון רכבות הצעצוע חמש דקות לפני שעת הסגירה שלהם, אבל הסתבר, למזלנו, שהגענו ביום מיוחד מאוד: יום פתוח בו המוזיאון פתוח עד הלילה (ובחינם), וכל האספנים מתכנסים מקצות הארץ לחזות בדגמים החדשים שהולכים לצאת השנה.

נציג יצרן הצעצועים מרצה לחובבי הרכבת.

הם ישבו והסתכלו על הדגמים החדשים בעיניים נוצצות לא פחות מהעיניים של רז ושיר שלחצו על כל הכפתורים בתצוגות על מנת להסיע את הרכבות. 




חידוש טכנולוגי 2: אפליקציה נוספת ששירתה אותנו נאמנה - Trip Advisor, שם ניתן למצוא ביקורות ודירוג למסעדות. זה לא חידוש, יש את זה כמובן גם בארץ באתר מפה. אבל בעיניי זה פשוט פלא להגיע לעיירה שמעולם לא שמעת את שמה, לעבור ברחובות קטנים, לעקוף אזור תעשיה ולנסוע בבטחון מלא למסעדה מופלאה ברחוב צדדי קטן.

וזה מה שקרה לנו ביום הרביעי, אחרי נסיעה נופית לאורך חופיה של מדינת Delaware.


נכנסנו לעיירה קטנה עם חנויות קשקושים חמודות, מזח נחמד ומסעדה שהיה לה ציון חמש עגול עם מאה חמישים מדרגים.
ומאה חמישים איש לא יכולים לטעות. אני טוענת שאכלתי שם את הבולונז הטעים ביותר שאכלתי אי פעם, והשאר, שאכלו פיצה, נתנו את אותו דירוג על הפיצה שלהם. פשוט מקום מושלם.

היו לפעמים גם נפילות קולינריות, לדוגמא: באחת מארוחות הבוקר ישבנו כולם וסבתא חנה נהנתה לה מבייגל חם ויוגורט שיצא ממכונה. לאחר שלקחה שלוק בריא מהכוס היא אמרה: "זה יוגורט ממש גועל נפש". שאלתי אותה מאיזה מכונה היא לקחה את זה והתברר שהיא שתתה את הנוזל שמכינים ממנו את הפנקייקים.

שיר מצד שני שפכה את האייס שוקו שלה. על סבתא חנה.

מ-Delaware לקחנו את הכביש הראשי מעבר למפרץ היישר אל וושינגטון די.סי. אבל את זה כבר נספר בחלק הבא.

8 תגובות:

  1. איזה חמודים!!! תמשיכו להנות:)

    השבמחק
  2. כשאני שפכתי קפה על אמא היא לא הגיבה בצורה כל כך אדישה - היא מתקלקלת עם השנים...

    השבמחק
    תשובות
    1. זה מתקלקלת או משתפרת?

      אולי זה בכלל תלוי בנחמדות של מי ששפך?

      מחק
    2. אמרה הבת האהובה!

      מחק
  3. אגב אחרי אובמה שחורים בוושינגטון זה כבר לא כזה ביג דיל. אולי בגלל זה הדובדבן פרח קודם, ולא חיכה לארוע..

    השבמחק
  4. איזה כיף לעקוב אחרי המעללים שלכם ברחבי ארה"ב. תמשיכו להנות ולספר בדרככם הססגונית. אני כבר מחכה לחלק ב'

    השבמחק