יום שני, 21 במאי 2012

מה שקורה פה זה פשוט קרקס

כשסבא וסבתא נכנסו בדלת מהרכבת מניו יורק, הם הספיקו עוד לחייך ולומר "הי" ו"התגעגענו". אבל מיד אחרי זה אמא שלי קרסה - היא הגיעה עם חום גבוה. למי שעדיין לא בא לבקר אותנו (וחבל), האורחים שלנו ישנים בסלון שנמצא ממש במרכז הבית, כל חדרי השינה והמטבח פונים אליו. כל התנהלות הבית היא שם - שם משחקים, שם אוכלים ושם נועלים נעליים שלוש פעמים לפני שיוצאים מהבית. בוכים, צועקים ורואים רגע עם דודלי. ובאמצע כל הבאלגן הזה, הספה פתוחה למיטה ואמא שלי שוכבת עליה. מסכנה כזאת. שקט לא היה לה.
לכן, לא נותרה לה ברירה אלא להבריא צ'יק צ'אק.

ולזה הצטרף משבר חמור אחר - העגלה.
עם כל הכבוד לבריאות של אמא שלי, בריאות העגלה שלנו חיונית לא פחות. אחרי כמעט שלוש שנים של שימוש מסיבי כולל בתנאי שטח, בוץ, גשם, שלג, חמסינים ושדרת פיקוסים מתחת לבית ברמת השרון, לעגלה נשבר - הגלגל. ורק כאשר הוא המשיך לו קדימה לבד ברח' סנט פול בעוד העגלה פונה לרח' סטרן הבנו עד כמה חיינו נעים באמצעות הגלגלים האלה. נכון, הילדים שלנו הולכים מצויין. אבל במעגלים. אם אתה רוצה ללכת בקו ישר, כלומר להתקדם עם תאומים בני כמעט שלוש, אתה צריך עגלה. ככה רועי מביא אותם לגן, ככה הוא מבלה איתם בשישי, ככה אנחנו מטיילים בסופ"ש.
נכנסנו פשוט לפאניקה.
לקח לנו כמה שעות להסדיר את הנשימה ולסדר את המחשבות, ואז התקשרנו לשירות הלקוחות של בייבי ג'וגר ותמורת 17$ הם שולחים גלגל חדש. הזמננו שניים.

עד הסופ"ש הכל כבר הסתדר. הגשם הפסיק, הגלגל הגיע וכולם היו בריאים.

העגלה כבר מתלוצצת עם רופאיה

התחלנו את הסופ"ש ברגל ימין בביקור בקרקס!


לראשונה בחייהם, שיר ורז ישבו בהופעה. היא ארכה שעתיים ורבע והם היו ממש סבלניים (אפילו שרז שכח לישון צהריים). רז ממש התרגש והסתקרן לאורך כל המופע. שיר פחדה כל פעם שהופיעו הלוליינים (בעיקר כי זה לווה במוסיקה דרמטית וחזקה) והכריחה את רועי להרחיק אותה מהבמה. ושניהם מאד נהנו כשחילקנו במבה. נו ככה זה.


למחרת, נסענו לראות גן פסלים יפהפה שניקרא דה-קורדובה. זו מעין רחבת דשא גדולה, ובכל מיני נקודות יש פסלים ומוצגים קצת משוגעים וקצת מעניינים.


זאת אמנות שרועי מבין



סה"כ אהבנו את המקום


כדי לא להוריד לנו את מפלס הגנים הבוטניים, נסענו ביום ראשון לראות גן בוטני חמוד שנמצא בתוך יער (ולכן נתנו לו את השם ההגיוני "the garden in the wood")
שיר עם מעריצים

הצלמים הורחקו

מכל הצמחים והפרחים יצאנו רעבים ובעוד אנחנו ממהרים לאוכל המהיר והקרוב, נתקלנו במתחם אוהלים. לא מדובר במחאה חברתית או במחנה קמפינג - אלא בשחזור תקופת מלחמת העצמאות. אוסף של "משוגעים לדבר" שלבושים, מדברים, מנגנים ומלאי חפצים בסגנון תקופת מלחמת העצמאות.

כולם אוהבים להתחפש לחיילי הצפון במדינת מסצ'וסטס

הרבה יותר קשה למצוא מתנדבים שמסכימים להיות בצבא הדרום

בכל מקרה, ללבוש שמלות נפוחות זה תמיד כיף



ההורים שלי חוגגים הקיץ חמישים שנות נישואים(!). אנחנו הקדמנו קצת את התאריך כדי שנוכל לציין את הארוע גם פה. ביררתי וגיליתי שאחיות שלי לוקחות אותם למסעדה לערב שקט בלי הילדים. מיד העתקנו וניסינו גם פה לחגוג באותה צורה.
אבל היו לנו המון קשיים.
רצינו לחגוג במסעדה בערב אבל ביום היחידי שהצלחנו לסדר ביביסיטר, היו לנו עדיין חולים ואי אפשר היה.
אז התחלנו לחפש בילוי צהריים (כשהילדים אצל סטיב).
רצינו לשתות תה בצהריים בספריה המפורסמת של בוסטון, אבל הם לא פתחו השבוע בגלל כל מיני אירועים פרטיים.
רצינו לאכול על גג ה prudential (הגורד שחקים פה), אבל הסתבר שאפשר לאכול שם רק עם עניבות ואבא ורועי אמרו "No way" אז ויתרנו.

בסוף החלטנו שרועי וההורים שלי יאספו אותי מהעבודה ב 15:00, נלך לרובע האיטלקי (North End) שמלא מסעדות רומנטיות ונחמדות ונחגוג שם. כמה דקות לפני שהם הגיעו לאסוף אותי, התחלתי להסתכל אלו מסעדות פוטנציאליות נמצאות ברובע וחשכו עיניי.
כל המסעדות ברובע הן אכן מומלצות ונעימות - אבל הן כולן מסעדות ערב! לא הצלחתי למצוא אף מסעדה שפתוחה בשעה 15:00(!!!)
מיד הרחבתי את החיפוש לכלל בוסטון והוספתי תנאי לחיפוש "פתוחה בשעה 15:00". אחרי שסיננתי את המפוארות מדי (היינו כולנו בג'ינס) או המוזנחות מדי (לחגוג 50 שנה במקדונלדס?? רועי הסכים) - מצאתי את המסעדה המושלמת.
פאב אירי בוסטוני אמיתי עם המלצות נשפכות. אם חוגגים בבוסטון - צריך בסגנון בוסטוני, נכון?

Mr. Dooley's Logo
היה כיף גדול ואפילו היה "קטע" בארוע - כוסות שרדונה! (מי שמכיר מכיר).



סיימנו את הארוע בקפה טוב בגינה יפה:



עוד כמה פארקים, מוזיאונים וקניות - וההורים שלי כבר היו בשלים לחזור הביתה.
אבל לא לפני שהם חגגו לי את היומולדת: עם זר פרחים מאבא שלי (חמניות, יש בכלל שאלה?),
עם עוגת יומולדת מאמא שלי

קצף וקצפת - מלכת העוגות

ועם מתנת ארוחת בוקר ישראלית שכללה גם ביביסיטר:

בישראל זה נקרא פשוט "ארוחת בוקר"


אבא שלי סיכם את הביקור שלהם בפוסט מצחיק.

2 תגובות:

  1. בשביל ארוחת בוקר ישראלית לא צריך לנסוע עד בוסטון. הרבה יותר פשוט בתל אביב...

    השבמחק
    תשובות
    1. נכון, יותר פשוט.
      מצד שני, כשאוכלים אותה בתל אביב - סלט וגבינה זה לא אטרקציה!

      מחק