אחרי שאירחנו כאן עד היום כשלושים אורחים (משרד התיירות כאן לא צריך להודות לנו איכשהו?), קטן עלינו אירוח של ההורים שלי - פליטים ממדינה מוכת טילים.
האמת שהטילים התחילו כשהם היו על המטוס בדרך לכאן, וכשסיפרנו להם את זה בקבלת הפנים, הם הצטערו שהם לא בארץ.
הרגענו אותם שלדאוג אפשר יהיה גם מכאן (והם אכן הצליחו), אבל בכל זאת יותר נעים בלי לרוץ לממ"ד.
מיד ניגשנו להשלמת הפערים:
ביקור באתרים בוסטוניים שדולגו בביקור הקודם
ביקור ברשתות שפוספסו (קוסקו, טארגט, ניו באלאנס וחבריהם)
חוץ מזה, הם זכו להשתמש בכל קולקציית החורף שלהם והתחילו להכין את עצמם לקור הצפוי להם בפברואר.
כמובן שאי אפשר בלי לטייל, אז נסענו לסופ"ש ארוך בניו יורק.
ביקרנו במצעד השנתי של מייסיז ל Thanksgiving
לאכזבתי, לא נדחפנו השנה כמו שצריך (אני תוהה אם דבק בנו הנימוס המקומי?), אז לא ראינו מי יודע מה. אבל עדיין היה מהנה.
מי שישב על הכתפיים דוקא ראה לא רע
אל האינסוף ומעבר לו!!
מנהטן כבר מקושטת לכריסמס
וגם ההחלקה על הקרח ברוקפלר סנטר נפתחה לקהל
ניו יורק היתה קרה אלינו עוד יותר מבוסטון
הילדים התרגשו לראות את פסל החירות, אפילו שהיא הפנתה לנו את הגב
האנדרטה של ניו ג'רזי לאסון התאומים. רועי מייצג אותנו בגאווה (אנחנו קפואים באוטו)
אפשר לנסוע במעבורת לראות את פסל החירות. אבל מי משוגע לעשות את זה בקור הזה???
ולבסוף, אי אפשר לחגוג את חג ההודיה, בלי קצת קניות מסורתיות (בלאק פריידיי).
אז לקחנו את הילדים להעביר את הזמן באאוטלט בזמן שההורים שלהם קונים בתורות.
פו הדוב!
לגו!
רז!
מכיוון שהביקור הפעם היה קצר יותר, אמא שלי התבקשה (וגם נענתה) לעשות את הקטע שלה שבו היא חוטפת שפעת קשה כבר אחרי שהם חזרו לארץ, על מנת לנצל את הזמן טוב יותר.
אבא שלי כמובן סיכם את זה יפה יותר כאן וגם סיכם את התצפיות שלו על שיר ורז כאן.
אמא X ניו יורק = שפעת.
השבמחקמכאן נובע =>
בפעם הקודמת הם היו בניו יורק לפניכם והפעם אחרכם.
זה כל ההבדל - מ.ש.ל