יום שני, 29 באפריל 2013

טיול הישרדות לשיקגו - חלק 3

ימים 11 - 7 - שיקגו, אילינוי 



עשינו את זה - הגענו לשיקגו!!!



נכנסנו בשערי העיר ומיד מיהרנו לנצל את השמש שחייכה אלינו ולעלות על הבניין הגבוה ביותר, ה - Sears Tower (שהיום מתעקשים לקרוא לו מגדל וויליס). 
גם אלוהי החניה חייך אלינו ומצאנו חניה בפתח הבניין. לקח לנו הרבה זמן לשכנע את עצמנו שזאת אכן חניה חוקית וזה בסדר להשאיר שם את האוטו (לדעתי, רועי לא הפסיק לחפש את הגורר מלמעלה).


חוגגים את ההישג

יפה בקומה ה 103
מי שמכיר את רז יודע שהוא לא יכול לעצור את עצמו מללחוץ על כפתור של מעלית (בדר"כ זו קומה 7 או 1). גם הפעם לא עזרו הנזיפות של רועי והצעקות של השומר, על כפתור המעלית בקומה 103 לחץ רז. היינו צריכים להתנצל בשם העם היווני אליהם אנחנו מתחזים כשיש בושות.

עומדים על הרצפה השקופה

הילדים לא התרגשו מ-412 המטר שמתחתם
הבניין של סירס הוא כבר לא הבניין הגבוה בעולם, אבל הוא עדיין מחזיק שיא קטן: שיא החמדנות.
מלבד שתי חנויות המזכרות בכניסה ולמעלה בקומת התצפית, כשיורדים למטה, על מנת לצאת החוצה, חייבים לעבור דרך שתי (!) חנויות מזכרות נוספות. לא נשברנו.

פקיד הקבלה של מלון היוקרה שהגרלנו ב-Priceline הסתכל עלי במבט מלא רחמים, כשראה אותי נכנסת לעשות צ'ק אין עם שלושת הילדים. הוא אמר שיתכן ויהיה לנו צפוף בחדר והציע שנשדרג לסוויטה ב250$ ללילה. דחיתי בנימוס את ההצעה ואמרתי לו שנסתדר. בדמיוני כבר דמיינתי את החדרים/כוכים שמקבלים בניו יורק (כבר היינו פעם בחדר שהיה כמעט קטן יותר מהמיטה שעמדה בו).
החדר שקיבלנו התגלה בסוף כאחד החדרים הכי גדולים שישנו בהם, אם לא הגדול ביותר. השתמשנו במערכת סראונד ה-BOSE היוקרתית שבחדר כדי לאחסן עליה חיתולים.


כולם מרוצים. רגע לפני, רז הכניס רגל עם גרב לקופסת החומוס שקנינו בסופר. 

למחרת, המשכנו לשוטט בעיר.


שיקגו עיר יפה ומלאת גורדי שחקים. אתה מרגיש קצת כמו בניו יורק, רק ששום דבר לא נראה לך מוכר
פארק המילניום
ובאמצעו פסל "שער ענן" שהמקומיים קוראים לו "The Bean" כלומר "השעועית".
באופן כללי, לעיריית שיקגו יש טעם מוזר בפסלים ולמקומיים יש חוש הומור לגבי כל אחד מהם בהתאמה. לא הספקנו להגיע לאחד הפסלים המוזרים יותר שנקרא רשמית "אנדרטה לחיה עומדת" והמקומיים קוראים לו פשוט "סנופי בבלנדר". מחיפוש בגוגל הבנו למה.

בן לא ויתר לנו כל התקופה ודרש את מנת הסימילאק שלו פעם בשלוש שעות. האכלנו במקומות מוזרים יותר ובמקומות מוזרים פחות. באופן כללי לא היתה לא העדפה בין מוזיאון כזה או אחר. ילד נוח.


שיר מתייחסת לבן כאל רכושה הפרטי, קוראת לא התינוקי שלי ומטפלת בו לרוב.


הפיצה בסגנון שיקגו נאפית בתבנית גבוהה, הבצק עבה וקריספי והיא פשוט מעולה (מי זוכר את "שיקגו פאי פיצה פאקטורי" בתל אביב? מקום אהוב). בכל הזדמנות שהצלחנו (בוקר, צהריים וערב), אכלנו אותה. קשה לי להאמין שנחזור לאכול פיצה בהמשך.


המסעדה שהמציאה את המתכון

השאריות. קשה לאכול יותר ממשולש אחד. אבל התאמצנו
הגנים הבוטניים של שיקגו נמצאים כארבעים דקות מהעיר. קיווינו לראות שם פריחות גדולות של אביב, אבל זה היה קצת מוקדם. למרות זאת, מאוד יפה שם.

קצת פחות מרוצה היה רזי שהלך עם יד על מעקה גשר העץ והצליח להכניס 5 קוצים ליד. 3 הוצאו כעבור מספר דקות/דמעות ועוד שניים טופלו בעזרת "שינוי נושא" כלומר ביקור בחנות לגו בעיר מיד אחרי. שיר ניחמה אותו לאורך כל הדרך "אל תדאג רזי". איזה אחות!

לא כדאי למשמש את מעקה הגשר

ביומיים האחרונים היה קודר יותר


מודל העיר ב"מרכז האדריכלות", או כפי שרז יזכור אותו: "המקום שבו איבדנו את איש הלגו"
אבל כשחזרנו לחפש שם - מצאנו אותו!!!!!!!! (הוא היה בכלל בכיס המעיל)
היה לנו כל כך כיף בשיקגו, שנשארנו יום נוסף. עכשיו צריך להתחיל את הדרך חזרה...

3 תגובות:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  2. אולי תשלחו לנו קצת פיצה לארץ...מה, אי אפשר?
    אוף זה אומר שנצתרך לטוס שוב? טוב לא נורא, נעשה את זה בשביל הפיצה:-)

    השבמחק
    תשובות
    1. הפיצה הזאת באמת שווה טיסה

      הבעיה היחידה היא שעוד לא התאפסתי על איפה יש אותה בבוסטון. אבל אני אברר

      מחק