אורחים ראשונים - משפחת הורביץ

אנחנו שמחים ומתרגשים לגלות שאנשים ממש קוראים את הבלוג שלנו!

כמחווה לקוראינו הנאמנים, אנחנו נארח פה בבלוג קוראים מתמידים.

והשבוע - משפחת הורביץ!

ההורביצים הגיעו אלינו ביום שישי, יום העבודה הראשון שלי. 

לא קל ללכת לעבוד אחרי חופש גדול ומהנה כזה, כך שהייתי מאוד זקוקה לזריקת המשפחתיות והחמימות שקיבלנו מהם (כן, אמא - את צדקת...).

בעקבות טעות, שאין את מי להאשים בה (ולכן אני לא ארחיב בנושא), הם הגיעו לארה"ב וגילו שהם בלי GPS.

גם מפות לא היו להם (לא ידעו מראש שהם יהיו בלי GPS) וגם בלי סלולרי (הוא היה אצלנו, הם השאילו לנו אותו). וכך, בצורה עיוורת, הם ניסו להגיע אלינו (הם כן הספיקו להדפיס הוראות הגעה, שכמו תמיד, עבדו עד נקודה מסויימת). בשלב מסויים, אחרי שעברו את בוסטון, הם הבינו שהם נאבדו. הם עצרו בפאב מישהו וביקשו ממנו עזרה. הבנאדם שלף את הסמארטפון שלו וכיוון אותם אל היעד.

וכך, הדרך שגם ככה די ארוכה (חמש שעות) התארכה בשעה נוספת. תוסיפו לזה יום הסתובבות בניו יורק וג'ט לג שעדיין מבצבץ - ואפשר להבין באיזה מצב מהוה קיבלנו אותם ב 23:00...

אבל איזו שמחה זאת היתה! קצת סלט וקוטג' והורדנו להם את מפלס הג'אנק פוד שכבר הספיק לעלות להם מעבר למה שהם מסוגלים.

למחרת, יצאנו לטייל במרכז בוסטון. לקחנו את הT (ככה קוראים פה לרכבת התחתית). התחלנו באקווריום המפורסם (בצדק) והמשכנו בשוטטות ברחבי העיר והפארקים. אפילו הספקנו לקנות GPS ובכך לתקן את התקלה. 

בשעה 18:00 ביקשו ההורביצים לחזור כבר הביתה וקצת לנוח (הג'ט לג עדיין מבצבץ).

הלכנו לתחנת הT הקרובה, עלינו לרכבת בשמחה (לכולם היה מקום לשבת!) ותוך 20-30 דקות היינו אמורים לשבת בסלון עם קפה ו"כאלה" (רק קוראים ממשפחת שחורי הבינו אותי כרגע).

אבל.

אחרי 4 תחנות הרכבת נעצרה.

הודיעו על בעיה ברמזורים והבטיחו להשאיר אותנו מעודכנים. ובאמת במהלך החצי שעה אחרי לא הפסיקו לעדכן אותנו שהם לא יודעים כלום עדיין.
במהלך הזמן הזה, שלישיית הקטנים (נגה, שיר ורז) הפכה להיות תוכנית הבידור של הקרון שלנו. הם התגלשו על העמודים, עשו התעמלות ותופפו על כל דבר אפשרי. כולם פשוט התמוגגו מהם וצחקו בקול גדול. הם רק נהנו מהקהל והמשיכו להשתובב. זה באמת העביר את הזמן לכולם.

לבסוף הודיעו לנו שמפנים אותנו מהרכבת.
מה עושים כשמפנים אותך מרכבת שנמצאת באמצע המנהרה?
הולכים ברגל במנהרה, עד התחנה הקרובה. אחרינו חונות עוד חמש רכבות שאותן כבר פינו ולכן הולכים בטור על מדרכה צרה בין הרכבת לקיר. דנה בראש הטור, רועיקי סוחב את שיר, אני סוחבת את רז, איה סוחבת את נגה ורועי ואיתי את עגלת התאומים המקופלת (כי אחרת לא עוברים).

יצאנו בתחנה שחורים שחורים ועכשיו צריך למצוא דרך לחזור הביתה. לשירות השאטלים שהציעו כתחליף היה תור ארוך ולכן לא נותר אלא ללכת ברגל. המרחקים לא כ"כ ארוכים, זה לא כזה בעיה. רק ששיר ונגה נרדמו בעגלה ורז התנגד להיות על הידיים וגם ללכת הוא לא ממש שיתף פעולה. אז זה לקח לא מעט.

הולכים את הדרך חזרה ברגל

לקראת הסוף איתי ורועי נשברו, השאירו אותנו על הדשא והלכו להביא את האוטו. ב 20:30 הגענו הביתה. 
תכננו ללכת לאכול המבורגרים בFive Guys (פאסט פוד ברמה שאנחנו מאוד אוהבים) באותו ערב, אבל כבר היינו גמורים.

Three Guys

אז למחרת כל הלו"ז מתארגן כדי שנגיע בצהריים ל Five Guys. אנחנו מבקרים בקונסטיטיושן - ספינת קרב יפה בת 200 שנה שהאמריקאים מאוד גאים בה. היא עוגנת בבוסטון, מתוחזקת ע"י חיל הים ויוצאת ל-ס"ד (סיבוב דאווין) מדי ארבעה ביולי!

הילדים היו בהיי מהסופ"ש המשפחתי. הם כל כך שמחו לפגוש אנשים מוכרים, אחרי כל הדברים הזרים וחדשים להם.
הם שיחקו עם נגה שהתיחסה אליהם יפה יפה (שיר לא הפסיקה לחבק אותה),

העריצו את דנה (לא חשוב במה הם עסקו, כשדנה עברה לידם, הם ישר התמוגגו: "דנה...")

ונהנו מהבן דוד הגדול רועיקי - הכי גדול שהיה להם פה (שי, לתשומת לבך).

נפרדנו בדמעות מה Five Guys, אבל בעיקר ממשפחת הורביץ.

Every time we say goodbye...