אורי הבטיח לי, כבר ביום שהם ירדו מהמטוס בישראל, שהוא משנס מתניים וכותב פוסט אורח לסיכום הביקור.
מצויין, שמחתי. נשענתי לאחור על הספה והנחתי רגליים על השולחן קפה (אצלנו מותר, במקרה שאין שם קפה).
אבל ככל שחולף הזמן, אני בחשש אמיתי, שהפוסט הזה יגיע כבר אחרי מועד סגירת הגליון והירידה להדפסה (שזה רק כשנדפיס לעצמנו מזכרת מהבלוג - כלומר אחרי שנחזור לארץ).
ובעצם, אני לא בטוחה איך אורי יוכל לספר בשמנו על השמחה שלנו מהביקור הזה.
עוד בשלב ההכנות בארץ לנסיעה שלנו, גם גפנית ודורון (הגפרונים) וגם עדי ואורי (האופקים) הצהירו: "אנחנו נבוא!".
זה מאוד שימח אותי ורועי הזכיר לי שעד שהם לא כאן, לא לפתח ציפיות. אבל זה לא עזר שהוא אמר: במשך חודשים פיתחנו געגועים וציפיות.
ובסוף הם באמת הגיעו. במקרה (או שלא) אפילו באותו הזמן. היה לנו כל כך כיף ביחד ונראה ששום דבר לא השתנה (חוץ מהמיקום). הילדים שיחקו והתחבקו מהרגע הראשון, כאילו לא הפרדנו ביניהם לפני שנה.
את החלקים הכי מצחיקים בביקור שלהם כבר סיפרנו. אז רק נשוויץ בתמונות של גפנית ודורון (הם צלמים מצויינים):
|
ראשונים הגיעו גפנית, דורון ועפרי. תראו כמה ריק היה בבית לפני ייסוד הקומונה |
|
הם לא התעצלו ומייד פצחנו בטיול ברחבי בוסטון |
|
לא הכל הלך טוב, והאוטו נגרר מחניית האורחים |
|
ובמקום טיול ערב נחמד. ישבנו בלובי הבניין עד שיתבהר המצב |
|
ולמחרת נסענו עד לקצה העולם (זה שם של השמורה) על מנת, נו, לטייל |
|
ולא שכחנו לעשות פדיחות למבקרים |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה