אז נתחיל עם התמונות החסרות בפוסט הקודם מהנשיונל פארק אקדיה במיין.
 |
| בר איילנד - אי שניתן ללכת אליו ברגל, בזמן השפל. שעתיים אח"כ, כשמגיעה הגאות, הוא חוזר להיות אי |
 |
| סתם שתדעו: כשרועי נמצא בפוזיציה הזאת, הוא לא בהכרח מראה משהו לילדים. הוא סתם אוהב להצטלם ככה |
 |
| עפר ואיילת עם גאדג'טים אופייניים |
 |
| רז לא האמין שסוף סוף הרשינו לו לזרוק אבן |
 |
| שרים על הר קאדילאק |
 |
| בני דודים זה חידוש מסעיר לשיר ורז |
 |
| עינתי באגם ג'ורדאן |
אנחנו עוזבים את מיין ונוסעים לכיוון ההרים הלבנים בניו המפשייר. הנסיעה קצת ארוכה וגשומה, אבל השלכת כבר מציצה לאורך הדרך.
בסופה של הנסיעה הארוכה אנחנו מגיעים למוטל נחמד ומתישבים ביחד, גדולים וקטנים, לראות בהנאה את הסרט "שרק", מלווה בסיריאל ודונאטס. אמריקה.
כבר פעמיים הגענו להר וכולו היה בתוך ענן. כמובן שלא טרחנו בכלל לעלות עליו.
אבל הפעם ההר האיר לנו פנים - הכל בהיר (מדי פעם עובר על הפסגה עצמה ענן), השלכת מסביבו בשיאה, הנוף מרהיב.
 |
| הטמפרטורה על הפסגה: מינוס שלוש מעלות |
 |
| מקדימה ענן מאחורינו בהיר |
 |
| הנהגים האמיצים. חוגגים את העובדה שלא שרפו את הברקסים |
 |
| מצלמים את מיכל מהאוטו. כל פעם שהיה לנו קר או גשום מדי, תירצנו: "טוב, היינו פה כבר בשנה שעברה" |
בלינקולן מיין קרה אירוע משמעותי וחשוב: פעם ראשונה באמריקה אכלנו במקדונלדס.
נכון, אנחנו אוכלים פה הרבה ג'אנק. אבל יש פה ג'אנק טוב יותר, אז אין שום סיבה לאכול במקדונלדס. הצלחתי להחרים אותם לאורך כל התקופה שלנו פה. אבל בלינקולן, רועי ניצל את חוסר העירנות שלי והצליח לשכנע את כולם לאכול שם. וחבל שכך! (רועי: לא מבין מה היא רוצה? היה טעים.).
מיכל לקחה בסוף הארוחה את איילת הצמחונית לחפש משהו אחר לאכול. שיר ישר ביררה לאן איילת הולכת. הסברנו לה שאיילת לא אוכלת שניצל או המבורגר ולכן לקחו אותה לחפש משהו אחר לאכול, היא שאלה: "למה היא לא אוכלת המבורגר ושניצל? היא חולה?"
לא הצלחנו לעצור בעצמנו וענינו לה שכן.
ביני ובין רועי יש ויכוח רב חודשים - איזו מדינה יותר יפה, מיין או ורמונט?
מיין (הבחירה שלי) מלאת כבישים נופיים לאורך הים, מגדלורים, גלים מתנפצים ועיירות חוף חמודות. ורמונט היא ירוק אינסופי, גבעות דשא, חוות פסטורליות. מכיוון שמשפחת שני רצתה להספיק לטעום גם קצת מורמונט, כדי לבחון את העדפתו של רועי (אחרי שהוחלט שבנושא אוכל, יותר לא סומכים עליו לעולם), הוספנו גיחה קצרה לחוה פסטורלית בורמונט.
 |
| זאת חווה אחרת, גם קצת פסטורלית |
 |
| זאת חוות היעד, חוות ג'ין. רועי צייר ציור בהשראתה |
אבל אני מוכרחה לעשות צדק עם רועי, כי הם ראו :
- חלק קטן מורמונט
- כמעט בחושך (אחה"צ של יום מעונן)
- בגשם
- אחרי נסיעה מעייפת של שעות
 |
| הייתי שמחה אם הנצחון שלי היה אמיתי ובתנאים שווים |
את הלילה האחרון ביחד אנחנו חוגגים במסעדת שף טעימה, חמימה וחברותית (אפשר לתת לה את המחמאה הכי טובה שאפשר לתת למסעדה באמריקה: היא היתה כמו מסעדה בארץ). משם אנחנו הולכים להתרסק במלון מפוקפק אך נקי באזור ספרינגפילד.
ובבוקר - סיקס פלגס. זה הבוקר הראשון שמיכל ועפר לא צריכים לרדוף אחרי הילדים לקום, להתארגן, לארוז ולהיכנס לאוטו. כולם מתארגנים במהירות האור.
רועי מצטרף לעפר, איילת, עינת ונתנאל שנוסעים לרכבות ההרים.
מיכל ואני מבלות את היום האחרון שלנו ביחד עם שלושת הקטנים. קצת חנויות והרבה מוזיאון ילדים.
את הפרידה אחרונה אנחנו עושים בארוחה במסעדת סטייקים. הם ממשיכים לכיוון ניו יורק ומשם לישראל. אנחנו חוזרים לבוסטון.
חיבוקים, נשיקות ואני קצת דומעת כי יעבור הרבה זמן עד שאני אראה אותם שוב.
כשאנחנו מדברים באוטו עם הילדים שמשפחת שני נוסעת מפה לישראל, שיר שואלת אותנו - "מי עכשיו בא אלינו?" ובעצם מתכוונת: "מי הבא בתור?"
היא לא ידעה מה מחכה לה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה