מיטיבי שלכת

השנה החלטנו לקחת את נושא השלכת ברצינות הראויה.
למרות שראינו עם משפחת שני שלכת מרהיבה המתפרשת על אזורים נרחבים בהרים הלבנים,

חיפשנו עוד מהשילוב צבעים המהפנט הזה - ירוק, צהוב, כתום, אדום ואם נורא לוחצים עלינו אז גם חום.

מיד כשהאורח האחרון סגר אחריו את הדלת (וגם כיבה עלינו את האור. סליחה! אנחנו עדיין פה!), ארזנו חפצינו והאצנו וורררום וורררום לכיוון ורמונט.
אבל לא האצנו מהר מספיק, כי השלכת עזבה שם שבוע לפני.

ורמונט קיבלה אותנו במאור פנים

 ובו זמנית גם ירקה לנו בפנים - נו, באמת, בשביל זה הגענו?

בדרך הביתה, גילינו ששיא השלכת היה בכלל במערב מסצ'וסטס.

העץ האדום הראשון וגם האחרון לאותו סופ"ש, במרחק שעה נסיעה מהבית

חזרנו הביתה, עם רעב גדול יותר לשלכת

גם בשנה שעברה, ככל שרדפנו, בקושי תפסנו.
ואז התחלנו להבין את הקטע שלה.
שלכת לא אוהבת שרודפים אחריה. היא רוצה שתחכו לה באדישות והיא כבר תגיע בזמנה החופשי.
אם זה המשחק שלה, אין בעיה.

בשני הסופי שבוע הבאים נשארנו באזור בוסטון, כאילו לצורך עניינים אחרים.
והיא אכן הגיעה וכבר לא התאכזבנו בכלל.

זה התחיל בקטן אצלנו ברחוב

ביקרנו גם בניוטון, השכנה הציורית של ברוקליין

אפילו בבוסטון לאורך נהר הצ'ארלס, הפציעה שלכת

ובהמשך גם ביקור בוולסלי, העיר השכנה לניוטון

מי יכול לנחש מה יש במבנה הזה? תחנת כיבוי האש של וולסלי. כמובן.

הקולג' הציורי של וולסלי

הקולג' הוא לבנות בלבד. סיבה טובה לבנים לבקר שם

ולבסוף, חשבתם פעם כמה עבודה זה לפנות עלים בניו אינגלנד?

ומי שלא פינה עלים בזמן, באה ההוריקן סנדי והעבירה אותם עבורו לקנדה.