יום שבת, 7 בדצמבר 2013

אחרית דבר

עברו כבר שלושה חודשים מאז שהגענו לארץ. זה כנראה הזמן שלוקח להתגבר על קשיי המעבר בכדי להתיישב ולכתוב את הפוסט האחרון לבלוג.

הטיסה היתה חפיף יחסית. הילדים הגדולים היו קצת בחוסר נוחות וטרטרו את אורית, אבל בן שישן עלי התעורר רק באיזור טורקיה, וזה היה נחמד מצדו. בנתב"ג הסבל סירב לקחת כסף לעזור עם ערימות התיקים ואמר: "למה לך ביזו', 80 שקל לא חבל" ונעלם. במסלול האדום לא דרשו לראות את מכתב ה"תושב חוזר" ושיחררו אותנו צ'יק צ'ק.
"אולם מקבלי הפנים" נכבש ע"י המשפחות והחברים. רז הציץ לאולם מהדלת, המשפחה שקלטה אותו הקימה מהומה והסבתות הסתערו קדימה בזרועות פתוחות. רז נבהל ומילט את נפשו חזרה לאיזור המכס.
בחוץ, לבסוף, התקבלנו בחיבוקים, שלטים ,שוקו וקרמבואים. אני קיבלתי מילקי. 

מישהו אפילו טרח לכתוב שלט באנגלית, ככה שגם בן יבין

משם התפזרנו לשלוש-ארבע מכוניות שהקפיצו אותנו לבית ההורים, שם בילינו את 3 השבועות הראשונים בארץ עד שסיימנו לשפץ את הדירה (כלומר להחזיר אותה למצבה הקודם). ההורים שלי לא ליקקו דבש שכן את השבועיים הראשונים בילינו כולם במיטה חולים כמו כלבים בעודנו מעבירים מאחד לשני את כל הוירוסים והחיידקים הישראליים שפיספו אותנו בשנתיים האחרונות. היה נאחס וההורים שלי התמודדו כגיבורים בבית-חולים שדה שפתחנו אצלם בחדרים.


לאחר שלושה שבועות הסתיימו שיפוצי הדירה. המכולה בתזמון לא רע גם כן הגיעה לארץ ושוחררה לאחר שבוע וחצי מהמכס.
אחרי השיפוץ

המכולה הגיעה

אחרי שסידרנו סוף סוף את הבית
ואת הגג

את הילדים רשמנו עוד בבוסטון לגן העירוני ברמה"ש, ככה שמבחינה רישומית לא היתה לנו בעיה. אבל, לעבור מהגן של סטיב על 7 ילדיו לגן עירייה עם 30 ילדים (עם בדיוק אותה כמות סגל כמו אצל סטיב) לא היה פשוט לילדים (וגם לא לנו). מצד אחד, יש עכשיו המון חברים לשחק איתם. מצד שני, הם משחקים משחקי מלחמה, לא אומרים תודה ובבקשה וצועקים במקום לדבר. לקח להם שבועיים שלושה להתרגל, אבל נראה לי שעכשיו הם בסדר. חוץ מזה, עשו להם בשבוע השני יומולדת, וזה שיפר את המצב.





לי טיפה יותר קשה להתרגל חזרה לארץ אבל גם זה קורה אחרי חודשיים-שלושה. מראה הרחובות והבתים כבר לא מפריע לי וגם להתנהגות של האנשים אחד לרעהו כבר התרגלתי. מפריע לי קצת עכשיו שאני יודע שאפשר גם אחרת.

צילמתי כמה דברים שנראו לי מוזרים בחודש הראשון:

במקום פוסטרים של סרט

במקום שיהיה כתוב 4 



במקום שיהיה כתוב...   נו, הבנתם את העיקרון

אנחנו כמובן מתגעגים לבוסטון, ברוקליין ולחברים. הילדים מבקשים לדבר איתם ולראות תמונות "מחייהם הקודמים".

אבל, כששאלנו אותם "איפה יותר טוב, באמריקה או בישראל?" רז ענה בפסקנות: "בישראל".
"באמת? ולמה?" שאלנו. "כי כאן יש יותר ממתקים" הוא ענה.

לא יודע אם זאת התשובה שאני הייתי נותן, אבל מה שבטוח, איבדנו שליטה על הסבתות.

הילדים התחפשו ערב אחד ל"בבוסטון"

בחיי שלקחנו אותם אחה"צ אחד לסיבוב בירקון

ורז אפילו ראה טנק בביקור של בן דוד שי

תמונה אחרונה לבלוג. שלום וטנק. סימלי?


10 תגובות:

  1. פוסט אחרון? לא מקובל. אבל נתייחס בהבנה לפעם בריבעון....

    השבמחק
  2. שמע רוישי, ככה זה בארץ...

    אין מה לעשות!!!!

    השבמחק
  3. תודה על הבלוג הנחמד. אנחנו עברנו כשאתם עזבתם אבל חלק מהטיפים עדיין רלוונטיים למרות שכבר די התמקמנו.

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום, אנחנו לא מכירים אבל רציתי לומר תודה ושמאוד נהנתי מכל החוויות, הטיפים, ההומור ומכם כמשפחה נפלאה.
      אנחנו כבר שלוש וחצי שנים בפרינסטון ניו ג'רזי ונהנים מאוד. מקווים להגיע לבוסטון בקרוב.
      ובטוח שזהו??
      כל טוב, מאיה

      מחק
  4. שלום, פעם ראשונה שאני מגיבה אבל יודעת עליכם כבר די הרבה (:
    מאוד מאוד נהנתי מכל החוויות, הטיפים, ההומור ומכם כמשפחה נפלאה.
    אנחנו שלוש וחצי שנים כבר בפרינסטון ניו ג'רזי ונהנים מאוד. מחכים להגיע גם לבוסטון.
    בטוח שזהו?
    כל טוב,
    מאיה

    השבמחק
  5. היי מאיה, תודה על המילים החמות!
    עוד לא יבשו הזכרונות מבוסטון, ואכן היתה חוויה נפלאה.

    אולי נחזור יום אחד. מי יודע? בנתיים נראה שבארץ יש יותר שלג מבברוקליין :)

    השבמחק
  6. i dont beileve it the life is hard in israel i will never came back

    השבמחק