טרמינל-פוסט אורח של משפחת שני

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה
אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה

לוקח לי אחר הצהריים חיובי נוסע לנמל
לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל
עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל

טרמינל ז'ה טם איי לאב יו
טרמינל בלה מיה

נפרדנו בחיבוקים ונשיקות ממשפחת ליברמן וכל משפחה פנתה לדרכה.
משפחת ליברמן חזרה לביתה בבוסטון ואנחנו המשכנו אל התפוח הגדול- ניו יורק.

רזי בכל זאת החליט להתאמן בלהיות באטמן כך שיוכל לעוף לבקר אותנו בארץ כשיתגעגע יותר מדי

אבל תכף תבינו למה התקצרה תוכנית האימונים.

4 ימים נהדרים בניו יורק והופ טסים הביתה.

לא ויתרנו כמובן על שום אטרקצית ילדים חשובה בניו יורק

דינוזאורים ב Natural History Museum

Central Park

Battery Park

וגם סתם פארק בדרך

Toys R Us

והפסנתר הענק בשוורץ

מזל שלא היה לנו כבר מקום באף מזוודה, אחרת היינו פושטים שם רגל...

ארוזים ושמחי לב נסענו ביום חמישי לשדה התעופה בלה-גרדיה לחזור ארצה.

הפקדנו 6 מזוודות ענק שכל אחת שקלה טיפה יותר מהמותר בדלפק, עברנו את הבדיקה הביטחונית (יעלה קצת התעצבנה כשגלתה שילדים עד גיל 12 לא צריכים להוריד נעלים, והורידה אותן בכל זאת) שתינו קפה ואכלנו עוגיות כדי שהזמן יעבור, וירדנו לשער לחכות לטיסה של 18:30 לפילדלפיה, ומשם להמשיך הביתה. 

ב18:15 הודיעו שהטיסה תצא ב-19:00 כי המטוס מתעכב. אחר כך זה נדחה ל-19:10, וב-19:30 הכריזו ברמקול כי לכל מי שיש קונקשיין בפילדלפיה לסינסינטי, שרלוט או תל אביב, כדאי שיעלה לדלפק למעלה.

מסכנות הפקידות שטפלו בנו. נראה אתכם מנסים להרגיע 30 ישראלים זועמים שגילו שפספסו את הטיסה הביתה, ועוד יותר גרוע נראים אתכם מוצאים להם מקום על טיסות אחרות במוצאי חג הסוכות כשכל עם ישראל חוזר ארצה, ואחרי זה מסבירים לכולם שמכיון שמדובר בבעיה של מזג האויר, וזה פורס מאז'ור, הם לא חייבים לנו דבר....

ויטוריו פרסטו שפך חלב כדי שאף אחד לא יבכה על חלב שנשפך, אבל זה לא עזר לנו.

חוץ מהצורך לנסות ולראות מול הפקידה איך בכל זאת חוזרים הביתה, נאלצנו להתמודד עם הררי הדמעות של ילדים מאוכזבים שרק רצו הביתה וששום דבר לא יכול היה לגודל האכזבה שלהם.

מיד התקשרתי לאורית. יש עוד סיכוי שנחזור אליכם... (מה רק לאיה מותר לחזור פעם שניה?...)

אבל אין מה לדאוג לא באמת חזרנו. הפקידה היעילה של US Airways  מצאה לנו מקום על הטיסה למחרת של יונטייד אירליינס.

שוב התקשרנו לאורית והודענו שזו הייתה רק אזעקת שווא, ובקשנו מרועי שימצא לנו מלון בניו ג'רסי על יד שדה התעופה. (הטיסה של יונייטד יוצאת כמובן מניוארק ולא מלה-גווארדיה, הבדל רק של שעה נסיעה בלילה כשאין תנועה.) שכרנו רכב, ונסענו רעבים, עייפים ומותשים עם 4 ילדים עצבניים למלון. הצלחנו להשיג רגיעה מסוימת רק אחרי שהתברר שאחת המזוודות שלנו טסה בכל זאת לפילדלפיה ותחזור לארץ באופן עצמאי. 

בשפה פשוטה: נשארה לנו מזוודה שלמה שאפשר למלא בשופינג בניו ג'רסי.

פתחנו את יום שישי בתצפית על מנהטן מתחת לגשר ברוקלין מה-Fort Wadsworth Park

אחר כך אכלנו את הפיצה הטובה ביותר שאכלנו בארה"ב במסעדה מקומית בסטטן איילנד, שבחיים לא היינו מגיעים אליה ללא ה-Trip Advisor, ונסענו מלאי כוחות ל-Jersey Gardens  למלא מזוודה במקום המזוודה החסרה.
למודי ניסיון מיום קודם האכלנו את הילדים ואת עצמנו, ארזנו הכל ונסענו שמחים וטובי לב לשדה התעופה. עפר נסע להחזיר את הרכב ואני פניתי לדלפק של יונייטד איירליינס.

כבר מההתחלה היה ברור שפשוט זה לא יהיה. קורא הכרטיסים לא זיהה את הדרכונים שלנו, והפקידה נאלצה להקליד הכל ידנית. עד שעפר חזר כבר היה ברור שאכן יש לנו הזמנה לטיסה, אבל אין לנו מקום בה...
הפקידה של יונייטד שלחה את עפר לדלפק של US Airways (שנמצא כמובן בטרמינל אחר..) שיעשה להם בלגן בתקווה שימצאו לנו מקום בטיסה, ואני נשארתי עם הילדים, המזוודות והלא נודע.
בהתחלה עוד היתה לנו תקווה. כל אחד אמר מה הוא מבטיח לעשות אם נטוס באותו הלילה לארץ: איילת נשבעה לנשק את האדמה כשתרד מהמטוס, יעלה ונתנאל הבטיחו להיות ילדים טובים אבל באמת, עינת אמרה שתטעם עגבניה, ואני הבטחתי ששבועיים לא אנדנד לאיילת לסדר את החדר שלה...
זה לא עזר.
ככל שעבר הזמן קטנו סיכויינו להגיע לטיסה הנכספת, והבכי הלך והתגבר. בשלב הזה גם אם היינו שופכים משאית חלב זה לא היה עוזר.
בצר לי שוב התקשרתי לאורית ואיימתי אנחנו באים. כמו בסיפור על ה"זאב זאב", איש לא התרגש.
אחרי שעות המתנה מורטות עצבים, ילדים בוכים וכועסים (נתנאל אמר שהוא בחיים לא יחזור לארץ המגעילה הזו שלא נותנת לנו לחזור הביתה) הגיע עפר עם בשורה אחת טובה ואחת קצת פחות.

הבשורה הטובה היא שיש לנו כרטיסים חזרה לארץ עם מושב מסומן לכל אחד. הבשורה הפחות טובה שהטיסה הזו יוצאת רק ביום שלישי. לאור ניסיוננו המר החלטנו הפעם לא לטוס לבוסטון אלא לנסוע לשם.
למזלכם אין לנו תמונות כדי להראות לכם איך נראים 4 ילדים עצבניים שמוכנים לטרוף מטוס ג'מבו.

שוב התקשרנו לאורית, והודענו שהפעם אנחנו באמת באים.
שוב שכרנו רכב (רק הפעם עם DVD  בתוכו שאפשר נסיעה יותר ורגועה) ושוב נסענו לבוסטון.

כבר לא היה לנו אכפת כמה אנשים יש באמת בדירה של אורית ורועי, או מי הזמין קודם, עם 4 ילדים זועמים, זו היתה שאלה של הישרדות.

בדרך לבוסטון: לא ברור אם זה דמעות של ילדים עצבניים או סתם גשם...